ופתאום את מסתכלת למעלה בשמיים ואת לא מסוגלת לראות אפילו לא
כוכב אחד.
השמיים שחורים יותר מתמיד, ואיפה הוא? איפה הכוכב הזה שתמיד
שמר עליי? גם הוא נעלם עכשיו.

את יודעת שזאת הייתה ההחלטה הנכונה, את יודעת את זה.
אחרי הכל את זאת שבחרה את הבחירות שלה. בדיוק כמוהו.

אז למה זה כל כך קשה?

הכאב הזה שפתאום רק עכשיו נזכר להתעורר, אחרי שבועיים וקצת שלא
התראנו, פתאום הוא מתעורר ודופק כל כך חזק, ברגע שזה נגמר.

איך ברגע אחד של פרידה כל הזיכרונות מציפים אותי כמו מים,
ממלאים את כל כולי כמו הצפת רגשות חמורה.

והרי את יודעת, את באמת יודעת שעדיף לכם בנפרד. לפעמים אהבה לא
מספיקה וצריך מעבר, השתנינו ונהיו כל כך שונים עד כדי כך שהיו
ימים שלא האמנת באהבה שלו אפילו לא לרגע.

אז למה פתאום את כן מאמינה? רק כי זה נגמר?

המחשבות האלו שלא פוסקות.
האם אני עושה את הדבר הנכון?

שלא תעזי בכלל לחשוב על זה... את יודעת שזה המעשה הנכון
בשבילך, את באיטליה עכשיו, בונה את העתיד שלך, וחסר לך שתוותרי
על זה...

אנשים עושים את הבחירות שלהם בחיים, ואני עשיתי את שלי, בדיוק
כמו שהוא עשה את שלו... וכן, תאמיני שאלו הבחירות הנכונות.

אז נכון, הוא היה האהבה הכי גדולה של החיים שלך, ונכון, את
באמת מאמינה שלא תמצאי עוד בנאדם כמוהו, ונכון, את מקווה למצוא
בחור בעתיד שיגרום לך לחייך בכל יום מחדש, נכון, את רוצה להיות
מאושרת, איזה בנאדם לא חפץ באושר?

תשאבי את כל האנרגיות הטובות האלו, כי את עוד צעירה, ואת יודעת
שהעתיד עוד לפנייך, ולפנייך עוד שנים קשות של לימודים ומאמץ עד
שתצליחי להיות רופאה ואז פסיכיאטרית. ייקח זמן עד שתגשימי את
החלום העילאי הזה שלך. ייקח זמן, אבל הוא יקרה.

העיניים כבר כואבות, אני לא מרשה לדמעות לצאת וזה כל כך
כואב.

אני מסרבת, אני מסרבת להיכנע שוב לכאב הזה שיפיל אותי חזרה
לקרשים.

אני מסרבת להיכנע לכדורים האלו שעשו לי כל כך טוב, גרמו לי לא
להרגיש כלום ולחייך חיוך כזה ריקני.

איך מתמודדים עם פרידה? איך? מה עושים?

מה לעזאזל עושים?

אנשים מפחידים מסביבי, במי אני כבר אוכל לבטוח?

יותר מדי שאלות מטרידות, איך ממשיכים הלאה ומה עושים מפה?

את תהיי חזקה, את לא תפלי, אני מאמינה בך, את לא תפלי שוב
לדברים האלה שגורמים לך למות, את כבר ילדה גדולה, ואת יודעת את
זה...

הלוואי והעולם היה פשוט יותר.