תמיד בסוף אני מוצא את עצמי באותה הנקודה. אולי המיקום קצת
שונה והחושך שחור יותר או פחות, אבל בבסיס - זה תמיד אותו
הדבר.
איך אני נותן לעצמי להיגרר כל פעם לתוך הבלגן המאורגן הזה? למה
אני ממשיך להקשיב להם? בחיי שאין לי מושג...
כבר עכשיו, כשרק סיימתי להעמיס את הטרמפיסט התורן במושב האחורי
והכנסתי את המפתח לסוויץ', אני יודע שהנסיעה הזאת הולכת להיות
פשוט סיוט.

אני משחק עם הרדיו בלי שום תכלית ומשתדל לא להסתכל במראות - רק
בכביש הפתוח, בהרים ובעצים. בקושי יש עוד מכוניות שנוסעות
בשעות האלה ובכבישים העזובים האלה. זה טוב, אני חושב לעצמי.
אני נוסע כבר יותר מעשר דקות והכל נשאר שקט. אני מתחיל לחייך
ככה בזווית של הפה ותחושת ביטחון עוטפת אותי כמו עשן מחניק.
ואז, בהיסח הדעת, אני מעיף מבט במראה.

אני רואה אותו יושב שם עם החיוך הדבילי והתמידי שלו דבוק לו
לפנים. סיגריה מוטלת לה בנוחיות בזווית פיו וכובע ארוך שוליים,
כמו בסרטים משנות העשרים, מסתיר את עיניו. אבל אני לא צריך
לראות את העיניים שלו בשביל לדעת את כמות הבוז והשעמום
שבתוכן.

אני בולע כמות נכבדה של רוק וחרדה שהצטברו לי בגרון ומתחיל
לזוז בכסא בחוסר נחת ברור לעין. הוא נשאר לשבת שם באותה
התנוחה, נשען על שקית הזבל במושב שלידו וממטיר מתחי בוז וזלזול
מבעד לעיניו ולכובעו.
אני מחליט להתעלם ממנו. אני בסך הכול צריך להמשיך לנסוע בשקט
ושלווה ולא להסתכל לכיוונו. אולי הוא עוד לא שם לב שהבחנתי
בו.
מאוחר מדי.

"לאן אנחנו נוסעים הפעם?" הוא משחרר לחישה רפה ואפתית יחד עם
צרור עשן לחלל הרכב.
אני שותק לזמן ארוך. מנסה להתעלם, מנסה לגרום לו לחשוב שאני לא
שומע אותו ולא מודע לקיומו.
"ריצ'רד, אל תשחק איתי משחקים. שנינו יודעים שאתה רואה ושומע
אותי טוב מאוד. אני לא אפגע בך, רק תענה לי - לאן הפעם?"
אני משחרר אנחת יאוש ארוכה וממלמל בחוסר רצון "לתמזה."
החיוך התמידי שלו מתרחב בסיפוק "ליד מר אליוט הישן והטוב?"
אני לא עונה לו.
"אוי, מר אליוט... אלו היו זמנים! איזה חיים משוגעים שהיינו
עושים אז יחד! זה ממש חבל מה שקרה לו..."
שישתוק כבר! שישתוק!
"היינו כל כך קרובים אז, אתה ואני. אני זוכר שרק חיכית שאני
אופיע. אז לא היית חושב לשנייה אחת להתעלם ממני. מה קרה לנו
ריצ'י? ואל תגיד שזה בגלל מה שקרה למר אליוט, כי אני זוכר
בבירור איך חודש אחר כך שנינו יחד חגגנו בטירוף עם הזונה ב-50
פני הזאת. אתה זוכר איך קראו לה?"
אני עוצם עיניים ומנער את הראש, מנסה להעלים אותו ואת דבריו
ממוחי.
"נראה לי מרתה. או אולי בריג'יט? לא, לא, מרתה הייתה הצלמת
המוזרה ההיא, ובריג'יט הייתה התיירת.
איך קראו לזונה? אני כבר לא מצליח לעקוב!"
אני מתרכז בכביש, מנסה לא לשכוח לנשום.
"אתה לא זוכר? בוא רגע נעבור על כל הרשימה מהתחלה: כמובן יש את
ד"ר אדוארד, את הראשון אף פעם לא שוכחים. אחריו מדמואזל
ויקטוריה היקרה, גברת מיינרד ובעלה רופא השיניים, מרתה התמימה,
המפקח רוג'רס והילד שלו, גברת אלייזה, בריג'יט המדהימה, מר
אליוט הטוב, והזונה הזאת - איך אני לא מצליח להיזכר בשם
שלה?..."
"ויולט" רק שיפסיק כבר למנות שמות, למען השם!
"מה? מה מלמלת?"
"קראו לה ויולט."
"למי? לזונה?"
"היא לא הייתה זונה." נאנחתי.
"לא, לא.. נכון, סליחה. היא 'אהבה' אותך." הוא אמר ופרץ בצחוק
מרושע.
"כן! היא באמת אהבה אותי! ואני אותה. היה יכול להיות לנו עתיד
ביחד! היא הייתה האחת בשבילי! היחידה! אבל אתה היית חייב
להתערב ולהרוס את הכול... אני פשוט... אני שונא אותך."
"אוו.. לחצתי על נקודה רגישה מה?" הזלזול נשפך בכמויות בין
מילותיו. "אז תקשיב לי טוב אחת ולתמיד, ריצ'י, לא היה יכול
להיות לכם עתיד יחד- העתיד שלך הוא איתי ורק איתי. היא לא
הייתה האחת בשבילך ובטח שלא היחידה - זה תמיד הייתי רק אני.
תמיד הייתי שם בשבילך ואני לעולם לא אעזוב אותך בניגוד לכל
הפוצים האלה שנכנסו ויצאו מהחיים שלך. הייתי מוכרח לעשות מה
שעשיתי כדי שתבין את זה. שתבין שאין לך עתיד בעולם שלהם, שאתה
חייב להישאר איתי. שאני ואתה זה לנצח ואם נהיה יחד אף אחד
לעולם לא יוכל לפגוע בנו. היא הייתה חייבת ללכת כדי שתבין את
זה, ואם אתה עדיין לא מבין את זה אז אני כבר לא יודע מה לעשות
איתך."

הבטתי בו דרך המראה ארוכות. הוא רק הסתכל בי חזרה דרך הכובע
שלו, בלי כעס ובלי זלזול. מבט נקי.
"אני לא יכול להמשיך יותר... תבטיח לי שזאת הפעם האחרונה. אני
לא חזק מספיק, אני לא כמוך."
חיוכו התרכך ומעט סימפטיה התפשטה ממנו "אני יודע. ובגלל זה אני
לא מוכן לוותר עלייך. יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד, ואני יכול
ללמד אותך. אסור לנו להיפרד, לעולם. אל תתעלם ממני ואל תדחיק
אותי, תאמץ אותי אליך. רק יחד אנחנו חזקים מספיק - אני ואתה,
לנצח."

הוא הסיר את כובעו וחייך.
הוצאתי את הסיגריה מזווית פי והשלכתי אותה דרך החלון.
חייכתי חזרה, בהבנה, בכניעה.
עיני הביטו עמוק לתוך עיני דרך המראה.
קרצתי לעצמי באהדה.

הגעתי סוף סוף לתמזה. לאיזה חלק מבודד ומזוהם ביותר בנהר.
הוצאתי את שק הזבל השחור מהמושב האחורי גררתי אותו על הריצוף
השקוע עד לגדת הנהר. דחיפה...  והנחתי לו לשקוע בקרקעית הנהר.
"הבן זונה הזה שמן" מלמלתי לעצמי וחזרתי לרכב.




מתוך הסדנה הצ'.