זה הלב שאינו מדבר ואינו נראה
זה לב שהותאם לפסולת הסביבתית
עותק צנום של רפש שהפך לאומנות
רק הלבוש נלקח  מגדולי המשוררים
ונותרה רק התמימות  וריקות רוטנת.

זה הלב שאינו מדבר ואינו נראה
שנערכה לו גלות איומה וארוכה
זו הרוח האפלולית בלי ניחוח ובלי חורש
בלי תקווה, בלי אהבה, בלי המרנין והמרגיע,
זו הרוח הקפואה הנושבת כהבזק של כישוף.

זה הלב שאינו מדבר ואינו נראה
זה הלב הסגור שאינו מעניק עוד דבר
שמחק את הגבול הפנימי של הרגש
זה הלב שאינו מתייחס ואינו עוד חש
את  הפרח הנושם את הקסם החבוי בתוכו.

זה הזמן להשיב ת'מילה  למסלולה
ולחזור לשעת הפיוס עם ההיגיון
כי הריקות הזאת הבל הבלי עולם
שרשרת אפסות במנת חלקנו בחיים
אז למה לגזור על השירה גזרה של אלם?

וכל זה קורה בזמן רב הסתירות שלנו
פוליפוניה ששברה את הגדרת המהויות
והקיצוניים קורים תיגר לנפש  ולרוח האדם
שורפים את הצליל החן היקר והנשמה היתרה
כדי לברוא  שירה  מכל מה שלא קיים.

זאת טלטלה לאין אשר נושבת מתוך החסך
ערגה דוממת כתובה  בדיו חיוורת
זו העת לכתוב שירה עם ריח נרקיסים חריף
שירה של גפן, חספוס של בכי, ברק של עיין
גירוי הלב ניחוח היסמין והמרווה.

כי יש צורך בלב מאחורי כל מילה נכתבת
אותו לב נטוש המבעיר את סוד הזכר
להרגיע קרבות הנפש עם הקלה והפוגה
אותו הלב שננעל על אופקיו הבוערים
כמו דלת משוכפלת העשויה נייר ורוח.

כי שיר  הוא עדת ציפורים פורשת כנפיים
קריאת חירום מאוניה בלב ים נסער
משברים מתנפצים אל דופן הלב הזנוח
כי מי שלא שומע יש בליבו דממה
המצטופפת במרתפים העלומים של התודעה.

עכשיו אל תברחו מדעתכם ואל תשוטטו במדבר
הזעיקו צבעי הקשת של הלב והנפש
שישתלחו שוב על השירים הנכתבים והנקראים
בלי מסכות מלכות ובלי משחק המלאכים
כי שיר הוא ציפור עם סימפוניה שלמה במקורה.

השירה המודרנית הנכתבת בארץ ובעולם דוגלת בעמעום הנפש ובבוז
לרגש, ומה אנו קוראים היום?פרטים מעורפלים, לא שפה ולא
תוכן,המקום והזמן מופשטים וכמעט אינם קיימים, והבולט בשירה
המודרנית. המשורר נעדר ממנה.בסופו של דבר נכתבים שירים חסרי
משמעות, שירים שאינם שירים.