עבר עליי יום מעייף ועוד יש לי שיעור פילאטיס להעביר. כן, אני
עדיין גמישה, אולי אני לא יכולה לעשות שפגאט, אבל היופי לא דהה
לחלוטין.
אני מרגישה שאני לא ממצה את עצמי, לא כמו שרציתי. תמיד לזכור
את ימי בית הספר הזוהרים שלי, וכמעט התחתנתי עם יובל, אבל
ידעתי שצריך לחכות, כי החיפזון מהשטן. אני מסתכלת בראי של
הסטודיו ורואה קמטוטים קטנים על הפנים, בעיקר באזור העיניים.
אני מקפידה לשים את קרם העיניים שהמוכרת המליצה לי. אמרתי לה
שאני רק בת עשרים וחמש, והיא ענתה לי בלחש "כולנו בנות עשרים
וחמש, חמודה שלי". מה, כבר רואים עליי שאני בת שלושים?
טוב, עוד חצי שעה השיעור עומד להתחיל ואני בינתיים יכולה
להתחיל קצת עם המתיחות. קודם אפלרטט קצת עם המורה לספינינג,
הוא נראה חמוד מאוד. לכולם כאן אמרתי שאני רווקה, אף אחד לא
צריך לדעת שאני גרושה עם ילדה.
אה, כן, הבת שלי. קצת נטל  עליי, הייתי אומרת. אמא שלי תמיד
אמרה לי שרק כשבאמת ארצה ילדים אביא אותם, איך היא צדקה. הרי
כל העולם שלי התהפך.
אני צריכה לחזק את שרירי האגן. מאז ההיריון שכולם אמרו לי איזו
בטננונת קטנה,  ולא ידעו שעשיתי דיאטה רצחנית רק כדי שלא אראה
כמו הנשים הנוראיות האלו, לא הצלחתי לחזור לעצמי. באמת אני
צריכה לקנות עוד קינואה, נגמר לי בבית, וגם הטופו.
אני מסתכלת בדלת עם החלונות השקופים ורואה שהמורה לספינינג
עדיין לא הגיע, אז אני לוקחת שתי משקולות, לעבוד ולחזק.
היום בבוקר גיליתי שאני צריכה לצבוע את השיער שוב, שיערות
לבנות עיטרו את ראשי, הייתי בפאניקה נוראית, לא ידעתי מה
לעשות. ידעתי שיש לי היום שיעור פילאטיס שאני צריכה להעביר,
וזה יהיה האסון הגדול ביותר בתחום האנושות אם אבוא כך.
קניתי  את הצבע שלי, בלונד זהוב, וצבעתי לי. רציתי ללכת לחברה
הספרית שלי, אבל לא היה זמן. היא תמיד עושה לי הנחה ואומרת לי,
"מאמי, את נראית עשר, אני לא אגלה לאף אחד שעשית בוטוקס". היא
מאוד מצחיקה החברה הזו. טוב, יש לי מליון כאלו, כל פעם אני
מוצאת עוד איזו נפש תאומה שלי, כל אחת מהן היא ממלאת משהו אחר
בי, יש לי גם חברה פסיכולוגית וגם חברה תזונאית, שהמלצתי לה על
דיאטה נפלאה שעשיתי פעם.
לפעמים אני מצטערת שעשיתי הסבה ממתכנתת מחשבים לפילאטיס. אבל
אני מרגישה העצמה, כמו שהמורה שלי ליוגה אמר לי. עוצמה
מחשבתית, כזו שחודרת לתוכי ועם הנשימות הנכונות אפשר להגיע
ולקבל את הרוחניות שבדבר, את היכולת להיות אדם יותר גדול, יותר
יפה ויותר רוחני.
אמרו לי לא פעם שעם קצת מאמץ ושקדנות אגיע רחוק. תמיד הייתי
אחת חרשנית אבל הייתי המקובלת של המחזור, או, ימי הבית ספר, שם
הייתי מלכה.
מאוד קר כאן, ואני בלי חזייה, אז אוריד את הטמפרטורה. אני
מסתכלת במראה ושמה לב שעדיין אפשר לראות את העצמות בולטות
החוצה, יופי.
לא סיפרתי שיש לי ילדה, שלא יחשבו איזו זקנה בלה אני.
מזל שהיא היום עם הגרוש שלי, אולי ילך לי עם הבחור החדש.
גם כן גרוש יש לי, אמר לי שהוא מאושר שיש לו את הילדה שלו,
שהוא כל כך אוהב, ועדיין לא הבנתי למה התחתן עם הזונה הזו. הרי
היא לא רזה כמוני ולא יפה כמוני, והוא אומר לי שהוא מצא את
הנפש התאומה שלו. גם כן אחד, לי יש הרבה כאלו.
גם כאן שיקרתי בקשר לגיל שלי, ואני זוכרת שהמנהל בחן אותי קצת
בעיניים שלו ואמרתי לו שיש לי המלצות טובות, שאני אביא לו הרבה
בחורות לשיעור.  הוא אמר לי שהוא צריך לחשוב על זה, כי ההמלצות
שיש לי הם לא ממכוני כושר, אלא משני מורים ליוגה, "אבל את לא
אמרת שאת מדריכה לפילאטיס?"
הסברתי לו שיש לי יכולת ללמוד הרבה דברים, ופילאטיס לא מזמן
סיימתי. ושיאמין לי שאני מגנט כזה שכל אחת תרצה לבוא לשיעור.
הוא הסתכל עליי כלא מבין, אך אמר שיש לו מחסור במורים לפילאטיס
ואהיה בתקופת ניסיון.  אני מכירה טיפוסים כמוהו. אילו רק ידע
כמה אינטליגנטית אני. ועוד סיפרתי לו שעבדתי כמתכנתת מחשבים,
כי יש לי שכל, רק החלטתי להקדיש לגוף שלי יותר זמן.
עכשיו אמתח את הידיים ואגיע עד לקצה הרגליים, בכיפוף הגב בצורה
אליפטית.
איזו תחושה טובה, ועוד מעט היא תתחלף לי כי יגיעו הבנות המלאות
האלו, שאני צריכה להסביר להן על גמישות. אני גם מסבירה להן על
דיאטות.
את האמת, מזל שהן דשנות כאלו, לא הייתי רוצה לי מתחרה בכיתה,
עדיף שיהיו עגלגלות מאשר ספורטאיות מצליחות. באמת שאני נראית
טוב, כמובן לא כמו שהייתי בת שש עשרה, אבל עדיין מצליחה לשמור
על הפיגורה.
אני לא רוצה לעבוד יותר מדי קשה, זה יוסיף לי קמטים. בגלל זה
הפסקתי את העבודה שלי בחברה. נכון, שהיה לי רומן עם הבוס, ושזה
עזר לי בשכר בצורה ניכרת. אבל הוא רצה לסיים את הקשר, והחלטתי
שאני צריכה תחביב חדש, משהו שיעשה לי את זה, אולי משהו עם
בנות. תמיד טוב להיות באחוות בנות, ועוד כאלו שמעריצות אותך.
אני הולכת גם למפגשים החברתיים של כמה בנות, ושם אנחנו סורגות.
גיליתי שזה מאוד מרענן סריגה, במיוחד כאשר הדוגמא היא קשה.
אפילו למדתי לסרוג במסרגה אחת. נכון, שטעיתי קצת במידה והסוודר
יצא קצת קטן, אבל מקסימום אשמור אותו לבת שלי.
עכשיו אקח את הכדור ואכווץ את שרירי התאומים. איזו תחושה טובה.
אני חושבת שיכולתי להיות אתלטית מצויינת, אבל עוד בבית ספר
החלטתי שזה דורש יותר מדי מאמץ. אני עדיין משתדלת לרוץ מדי
פעם. אבל אני צריכה יותר סיבולת לב ריאה, אולי זה בגלל שאני לא
אוכלת בשר, אולי זה קשור לזה?
והנה השיעור מתחיל, ותמיד פונות אליי שתי זקנות שהחליטו שהן
צריכות להגמיש את גופן, בגילן? למה? ואחר כך אני מקשקשת עם
סטודנטית לביו טכנולוגיה, שהיא בכושר מעולה, והיא ממש בראש
שלי, ואנחנו מצחקקות על הבנות שנמצאות כאן.
אח, יום לא קל עובר עליי.
כשאחזור הביתה אוכל תפוח, כי צריך קצת פחמימות.