היה זה עוד ערב אבוד בבית משפחת דר. אמא השתעממה לבדה, וחיכתה
לבניה שיחזרו, כדי שיוכלו כולם להשתעמם יחדיו. לפתע נשמע צלצול
פעמון הדלת. "אמא, תפתחי", ביקש גדי, "זה אני ודורי". "מי
שם?", שאלה אמא, "אני לא מגיעה לעינית". "זה אנחנו, תפתחי",
ביקש דורי. אמא השתכנעה, ופתחה את הדלת קלות. גדי ודורי פרצו
פנימה. "היי, אמא", אמר גדי. "היי, דורי", ענתה אמא. "היי,
אמא", אמר דורי. "היי, גדי", ענתה אמא. "יש אוכל?", התעניין
גדי. "יש עוף", השיבה לו. "לא עוף, אוכל...", מיקד גדי את
בקשתו. "נשארו שתי חתיכות עוף", פירטה אמא, "אחת לך, ואחת
לאחיך". "הבנתי", ענה גדי. "לא דיברתי אליך", הבהירה אמא,
"דיברתי לדורי". "בעצם, לא נאכל  את העוף של הערב", אכזב גדי,
"וגם לא את העוף שנשאר מהצהריים. אכלנו כבר במסעדה". "מישהי
בשם שרית פתחה מסעדה שנקראת על שמה", חידש דורי. "זאת אחת
שיצאתי איתה פעם", עדכן גדי. "נפגשתם רק פעם אחת!", דייק דורי.
"בגלל זה אמרתי שיצאתי איתה פעם!", הדגיש גדי. "הבנתי שהיא
מכירה אותך", המשיך דורי, "לפי זה שהיא לא התייחסה אליך...".
"אמא, איפה את שמה את החלב שלך?", בדק גדי. "אתה עדיין שותה את
החלב של אמא?", גיחך דורי. "מה פתאום חלב?", התפלאה אמא, "כבר
אכלת!". "כן, אבל לא שתיתי", הסביר גדי. "בסך הכל אכלנו ארוחה
ב"שרית", הודיע דורי. "גדי!", הזדעזעה אמא, "אתה שותה חלב אחרי
ארוחה בשרית???". "אבל אכלתי ארוחה חלבית ב"שרית", הצטדק גדי.
"טמטמתם אותי!", זעקה אמא. "זה אומר שאת מטומטמת", הקיש גדי.
"גדי, במקום לשתות חלב, תאכל משהו חלבי", הציע דורי. "תכננתי
שנראה סרט, ונזמין פיצה", יידע גדי. "אז רק אל תזמינו מ"פיצה
דומינו", הזהירה אמא, "הם עשו לי פעם קטע מסריח. כשהייתי
באיטליה, התקשרתי להזמין מהם פיצה, ומה הם אומרים לי החצופים
האלה? "לא באים עד איטליה"! "התקשרת ל"פיצה דומינו" בארץ?",
הזדעק גדי. "היה לי רק את הטלפון שלהם", הצטדקה אמא. "אני
מתקשר ל"כמעט פיצה", הודיע גדי, "אז כמה מגשים להזמין?". "אני
לא רוצה פיצה", סירבה אמא. "זה בסדר, אנחנו משלמים", הרגיע
דורי. "אז משפחתית עם זיתים", השתכנעה אמא, "ושיחתכו לשש
חתיכות, למה אני לא גומרת שמונה". "אני מבקש שלא יחתכו", ציין
גדי, "כדי שייחשב שאכלתי רק חתיכה אחת". "גדי, בשבילך פיצה
משפחתית זאת פיצה אישית", אמר דורי, "אתה לא אוהב שום דבר
משפחתי". "בעצם, עזבו פיצה", הציע גדי, "בואו נראה רק את
הסרט". גדי הדליק את הטלוויזיה על ערוץ National Geographic.
"אני מעדיף את ה-"National Pornographic, ציין. "אמא, את אוהבת
סרטי טבע?", בחן דורי. "היא בעצמה "תופעת טבע", פירש גדי, "או
יותר נכון, "אסון טבע". "למה הציפור הזאת מנקרת את הגוזל
שלה?", ביקשה אמא הסבר למה שנראה בסרט. "מסתבר שאת לא האמא
היחידה שמתעללת בצאצאים שלה", איבחן גדי. "הציפור מנקרת את
הגוזל כדי לנקות אותו", גילה דורי, "מה שנקרא במס הכנסה "ניקוי
במקור"... "גדי", פנתה אליו אמא, "אם היית חיה, אז איזה חיה
היית?". "הייתי בז", ענה גדי, "כי אני בז לך". "אמא, מעניין
איזו חיה את היית", התעניין דורי. "היא בטח הייתה עוף", השיב
גדי, "אם היא הייתה זברה, היא בטח הייתה רובצת ליד איזה אריה".
"אני דווקא מבינה גדולה בטבע", הגנה אמא על עצמה. "אז בואי
נעמיד את זה למבחן", הציע גדי, "הצבע של המים בים הוא ירוק או
כחול?". "כחול", ענתה אמא נחרצות, "בגלל זה אומרים: "כחול אשר
על שפת הים". "מים הם שקופים!", הדהים אותה גדי, "במים של הים
רואים את ההשתקפות של השמים!". "אז בגלל זה בלילה הם שחורים?",
התעניינה אמא. "בחיות את מבינה?", שאל גדי, "למה קוראים
לקנגורו בשם שלו?". "זה בגלל שהוא שם את הגור שלו בכיס הקטן?",
ניסתה אמא. "כי הכיס שלו הוא "קן-גורו?", ניחש דורי. "לא ולא",
פסל גדי, "כי כשהבריטים הגיעו לאוסטרליה, הם שאלו את אחד
הילידים איך קוראים לחיה המוזרה הזאת. אז הוא אמר "קנ-גורו",
שזה באבוריג'ינית: "לא מבין"... "אז באבוריג'ינית "קן" זה
"לא"?...", תמה דורי. "ו"גורו" זה "מבין"...", המשיך גדי.
"וואלה, וואלה, דב קואלה", השתעשע דורי. "שמעתי שאבוריג'יני
אחד ייצר בומרנג חדש", סיפר גדי, "אז הוא זרק את הישן,
ומת...". "נמאס לי כבר מסרטי טבע", חשפה אמא את דעתה, "תעבירו
לאיזה סרט אמיתי". גדי העביר, לבקשתה, לאחד מערוצי הסרטים.
"תסדר את הצבע", ביקשה ממנו אמא. "הסרט הזה בשחור-לבן", הסביר
גדי. "מה פתאום?", סתרה אמא, "תסדר את הצבע!". "אבל הרגע ראית
שבערוץ האחר יש צבע", צידד דורי בגדי. "אז הבעייה היא רק בערוץ
הזה", סיכמה אמא. "הסרט הזה צריך להיות בשחור-לבן", המשיך גדי
בניסיונות השכנוע, "זה "רשימת שינדלר", סרט של סטיבן שפילברג".
"שמעתי על הסרט הזה, "רשימת שפילברג", הודיעה אמא, "הבנתי
שהשינדלר הזה הוא אחלה סרטן". "אחלה מה???", התפלץ גדי.
"סרטן", שנתה אמא, "עושה סרטים". "זה כמו שלהיסטוריון את קוראת
"עבר-יין", הקביל גדי. "תגידי מפיק, תגידי במאי", לימד דורי.
"שפילברג הוא "אחד במאי"...", הבריק גדי. "לשפיגלר הזה לא היה
כסף להוסיף צבע?", תהתה אמא. "כמובן שהיה לו", השיב גדי, "אבל
זה סרט תקופתי". "לא נכון!", פסלה אמא, "היה צבע בסרטים גם
בתקופתי!". "הסרט הזה זכה באוסקר", חידש גדי, "וגם היהודים
שבסרט זכו באוסקר שינדלר...". "הסרט הזה ממש לא מצחיק!",
התאכזבה אמא. "רשימת שינדלר" זה לא סרט מצחיק!", הזדעק גדי.
"זה בדיוק מה שאמרתי!", הזכירה אמא. "זה סרט שואה", ציין גדי.
"תירגע", הרגיעה אמא, "הוא לא כזה גרוע". "לא, זה סרט על
השואה", דייק גדי, "כמו הרבה סרטים של שפילברג. רק שאצלו
הנאצים אף פעם לא מנצחים". "הסרט שאני הכי אוהבת זה "החברים של
אלכס חולה אהבה משיכון ג'", שיתפה אמא. "אין ספק שאת חיה
בסרט", קבע גדי. "אני חיה בסרט?", התפלאה אמא, "אז אתה חי בסרט
אימה!". "אני מת על סרטי אימה", ציין גדי, "יש בהם "עלילת
דם"... "גדי, אני בטוח ששפילברג הוא הבמאי האהוב עליך", החליט
דורי, "אחרי שהוא עשה עליך את הסרט "מלתעות"... "אני אומרת
שאין כמו הסרטים הישראלים", הביעה אמא את דעתה, "אני הכי אהבתי
את הסרטים של אורי זוהר, "מצילים" ו"הצילו את המציץ". "אני
אהבתי את הסרטים של אפרים קישון", הודיע גדי. "נכון", אישרה
אמא, "גם קישון הוא אחלה סרטן". "אין ספק ש"קישון" הולך ביחד
עם "סרטן", גיחך גדי. "במיוחד אהבתי את הסרט שלו על העולים
החדשים, "סלח לי שבאתי", המשיכה אמא, "ואת "השוטר אז-אולי".
"אני אוהב את הבמאי הטייוואני, אנג לי", ציין גדי. "תחליט!",
דרשה אמא, "הוא טייוואני או אנגלי?". "אני יודע ש"נמר, דרקון"
זה סרט של לי", המשיך גדי. "זה לא סרט שלך!", כעסה אמא, "ואני
לא רוצה לשמוע יותר על סרטי טבע!".