כשאני עוצמת עיניים,
אני רואה איך אני נכנסת בריצה לחדר המיון בבית החולים בנהריה.
אני עוברת על פני המאבטחים, האמבולנסים, מכונות השתיה החלודות,
דלפק הקבלה.
לא נעצרת. אפילו כשקוראים לי.
חולפת על פני איש בסביבות גיל שמונים. נראה כי הוא סובל מקוצר
נשימה. הוא שוכב לבדו על המיטה ואף אחד לא ניגש אליו, הוא
ממתין לבדיקת הרופא. כבר חצי שעה שהוא שוכב ככה, ואשתו מנסה
להסתיר את פחדה.
אני ממשיכה לרוץ, כמעט נתקלת במיטה בה שוכבת ילדה כבת תשע.
הראש שלה עטוף בתחבושת אלסטית, היא פתחה אותו במשחק כדורגל.
תמיד אמרו לה שכדורגל זה לא בשבילה, שתשאיר את זה לבנים. היא
לא הקשיבה, היא אהבה את זה. עכשיו היא במיון, מחכה לתפרים.
אני רצה. חולפת על פני המיטות במהרה. נעמדת רק מול האחות
האחראית.

אני מתנשפת.
קורעת מעלי את חולצת המדים המיוזעת.
אני בוכה.
קורעת מעלי את עור בית החזה בתנועה מהירה, חדה וכואבת.
אני צועקת.
עוקרת את הלב שלי החוצה.
אני מושיטה לאחות האחראית, אריאלה שמה (כך כתוב בתג שהיא עונדת
על בגדיה הלבנים) את ליבי. הוא כבד מאוד, וגדול, ויש בו התחלה
של סדק קטן. הוא פועם בחוזקה כמאיים להתפוצץ עם כל פעימה, אך
אינו נשמע. הוא אדום כל כך.
היא מסתכלת עלי ולא אומרת דבר, לא שולחת את ידה כדי לקחת את
השריר הארור הזה ממני.
קחי אותו!
אני מבקשת ממנה.
תעשי איתו משהו.
אני צריכה לנוח, אינני מסוגלת להחזיק אותו אצלי יותר.
אין לי מקום בשבילו. הוא גדל כל כך בזמן האחרון, התנפח למימדים
עצומים. מה לא לקחתי אליו?
כל מילה שנזרקה לעברי, כל הרוג בתאונת דרכים, כל אכזבה
שהרגשתי, כל כשלון, כל חסר בית, כל שיר עצוב, כל אהבה חד
צדדית;
הכל נכנס פנימה. נכנס, ונשאר.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד שאלו אותי כולם -
למה את לוקחת את הכל כל כך ללב?
באמת למה.
ועכשיו הוא התנפח למימדים עצומים כל כך, ואיני יכולה להחזיק בו
עוד.
אני זקוקה למנוחה.
אני זקוקה להקטנת חזה, של החלק הזה.

הוא כבד לי ביד, השריר הרוקד הזה שלי, אך הנשימה של נעשית
פתאום קלילה יותר, נינוחה.
קחי  אותו!
אני מבקשת מאריאלה, כמעט צועקת.
תעשי איתו משהו. בבקשה.
היא מסתכלת על פני, ואז על הלב שלי שנמצא בידי, ואז על החלל
הריק שנוצר בחזי, ושוב על פני.
היא אומרת לי -
אני לא יכולה לעשות כלום עד שאת לא פותחת תיק רפואי בקבלה.