יושב על כסא משרדי מול מכתבה גדולה, עליה מכונת כתיבה, מדפיס
דף אחרי דף, כותב את ספרי החדש. לכל מלוא העין, מכל עבר, ים
כחול, שמיים כחולים. אני קצת מתנדנד לכאן ולכאן. איתי מתנדנד
גם הכסא. גם השולחן מתנדנד, עולה יורד בקצב לא קבוע. אני מסיים
את הספר, ומניחו מתחת לאחת מרגלי השולחן, ממשיך להדפיס את ספרי
הבא, באותו הקצב. מסיים ומניח אותו מתחת לרגל האחרונה של
השולחן. זהו, כעת כל רגלי השולחן מונחות על ספרים בצורה
מאוזנת. הצלחתי אפילו לכתוב אותם בגודל אחיד. כעת לא נותר אלא
לכתוב את יתר הספרים ולרצף את המשטח שבין וסביב רגלי השולחן,
ובל נשכח להגביה בצורה דומה את הכסא עליו אני יושב, ולהמשיך
ולכתוב על גבי מכונת הכתיבה את הספרים איתם ארצף בעוד ועוד
שכבות את כל המשטח שגודלו בקושי מספיק להניח עליו את השולחן
והכסא ועוד שוליים קטנים מסביב. כמה עשרות ספרים לאורך וגם
לרוחב, ומספר רב ולא ידוע של שכבות של ספרים לעומק.

את השכבה העליונה אני מסדר תמיד עם חזיתות הכריכות כלפי מעלה
כך שניתן לקרא את שמות הספרים ולהתרשם מהאיור, עד לאותו זמן
שבו אני מתחיל לעבוד על השכבה הבאה. בשכבות השנייה ומטה, ניתן
לקרא רק את שמות הספרים על שדרות הכריכות של הטור הראשון, אם
מתכופפים קצת מעבר לקצה, וגם את זה ניתן לעשות רק עד קו המים.
מתחת לקו המים, הצלולים היום, ניתן לראות עוד מספר שכבות של
ספרים עד שדמותם מבעד למים הולכת ומתעוותת ומיטשטשת. מי שרוצה
יכול בעצם גם לנבור בערמה ולהוציא ולעיין גם בספר משכבה עמוקה
יותר.

את התקופה הראשונה, כשרק הגעתי, ביליתי בקריאת הספרים שמצאתי
שם. לעיתים בספר מסוים היה מוזכר ספר אחר, דבר שגרר נבירה
וחיפוש אקראי אחרי אותו כותר. בחפירה אחת, עמוקה במיוחד,
העליתי בידי ספר לח ומתחתיו ספר שלא הצלחתי להוציאו: הרטיבות
המתמשכת ומליחות מי הים המיסו חלקית את דבק הכריכה. הדבק
התערבב בדבק הנמס-חלקית של הספרים הסמוכים, וכך כל הספרים
בשכבה זו ובזו שמתחתיה הפכו למקשה אחת. החלטתי להגביל את עצמי
לשכבות העליונות. כך עבר הזמן בנעימים בקריאת אוצרות ספרות וגם
ספרי בלש והחזרתם פחות או יותר למקום.

את הימצאותם של הכסא והשולחן ועליו מכונת הכתיבה וערימת הדפים
הריקים לא חקרתי בשלב זה אלא שייכתי למוזרות הכללית של המצב
אליו נקלעתי מבלי לזכור איך.

כל רפסודת הספרים הזאת מתנדנדת קלות, בצורה נעימה ואף
היפנוטית, על הגלים הקטנים המגיעים אי משם. התנודות נעימות
ונשלטות. אך אם אני מתנועע יותר מידי, או קופץ באוויר ונוחת
בחזקה, הרפסודה מיטלטלת ומאיימת להתהפך. לו הייתי קצת יותר כבד
משקל, הכל היה שוקע מיד.

יום אחד גיליתי שמספרם הרב של שכבות הספרים שמעל לפני המים
הולך ופוחת בכל יום. בתחילה לא התייחסתי למידע זה. מה לי ולו.
אך בין קריאת ספר אחד למשנהו, החלה מנקרת בי דאגה. באחד הימים,
בים גלי קצת יותר, כשלא יכולתי לקרא, החלטתי להתחיל לעקוב אחר
התופעה. גליתי שהרפסודה אכן הולכת ושוקעת במים. יכולת למצוא
סביבך, צפות בים, את השכבות הקדומות ביותר, שהיו שקועות עמוק
במים, מתפוררות ומתפזרות, עיסות נייר ספוגות מים, החל בפרקים
שלמים, דרך  פסקאות, משפטים, מילים וכלה באותיות בודדות.

הסתכלתי כה וכה, מאין אקח חומר לתיקון הרפסודה. כל שבהישג יד
היו הכסא והשולחן, מהם אפשר היה בקושי לחזק פינה אחת. ומה אחר
כך?

התיישבתי לשולחן, הכנסתי דף למכונת הכתיבה והתחלתי לכתוב מכתב
פרידה. מכתב פרידה ממי? הרי הכל ישקע לתהומות בקרוב. אך בכל
זאת כתבתי. רציתי לכתוב מהר את כל מה שלא יהיה לי את הזמן
להגיד. רציתי להתוודות על כל רע שעשיתי לאי מי ולהתנצל. הדף
הראשון לא הספיק לכל זה וכך גם הדפים השני והשלישי. ככל
שהמשכתי לכתוב כך גדל הצורך להשאיר אחרי עוד ועוד.

לעומת ערמת הדפים הכתובים, שהלכה וגבהה, ערמת הדפים הריקים
נותרה כשהייתה, בחזקת "זה נהנה וזה אינו חסר".
 
הרוח הקלילה המנשבת יצרה בעיה חדשה: הדפים שלי, הכתובים, נטו
להתפזר עם הרוח. בתחילה שרבבתי אותם מתחת לבסיס מכונת הכתיבה,
שתהווה משקולת נייר. אך עם התעבות ערמת הדפים נעשה הפתרון הזה
בעייתי ומצאתי פתרון טוב יותר: מכיוון שרגלי השולחן היו מונחות
על שכבה לא אחידה של ספרים, הנחת ערמת הדפים הכתובים שלי מתחת
לאחת מרגלי השולחן כמעט איזנה את השולחן באופן מושלם. אך עוד
לא הכל נאמר וכך המשכתי לכתוב, ויחד עם הבעיה החדשה שנוצרה בא
גם הפתרון: לטחוב את הדפים בכל פעם תחת רגל אחרת של השולחן.

ההבנה שהחלה מתגנבת אלי, יחד עם התכונה הידועה של בני אנוש
להסתגל לכל מצב, הביאו להמשך הטבעי של ריצוף המשטח. התחלתי
כותב מהר יותר ויותר, כותב כל דבר, העיקר לכתוב, העיקר לענות
לקצב השקיעה של הרפסודה.

הצלחתי לייצב את גובה שכבות הספרים מעל למפלס המים, כך שבדיוק
כששכבה נעשתה ספוגה ושקעה מתחת לפני המים השלמתי במהירות שכבה
חדשה עליונה.

הדבר נמשך כבר זמן רב מדי.

צריך להשאיר את המקום לפחות במצב שמצאתי אותו.

כעת אני בתקופה של האצה. מספר השכבות היבשות הולך ועולה. אני
מנחש שיש מספר שכבות מכסימאלי מסוים שמעליו המשקל עצמו מאיץ את
שקיעת הדוברה במים. כשאגיע למספר שכבות זה אני מקווה שיופיעו
סימנים להגעתו של מחליפי, גם הוא בלי מושג על מקומו ומה עליו
לעשות. צריך אז לאפשר לו תקופת לימוד עצמי מספיק ארוכה, כפי
שהייתה לי.