אלרן איבינדר / יום הזיכרון |
שכול ואבל, כמים נשפך דם.
דמעות ניגרות בעיניים
מאיימות את העולם להטביע במים.
הכותרת בעיתון מספרת זוועות
ברדיו ממללים סיפורי גבורות.
אדם, לוחם, איש משפחה, מאהב.
הוא כבר לא בין החיים, הגוף דואב.
כל הארץ נאלמת דום.
מקוננת, בסדר יומה מוצאת מקום
לשבח, לבכות את טובי בניה
אשר נספו בלוחמם עליה.
נוזל הכאב, מכל סדק נשפך
אך לאן פנינו, לשם מה זה נצרך?
איום הוא הריק, שחור וקדוש
אך מה באמת אנו באים לדרוש?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|