מעוניינת להשכיר את האיברים שלי, לא את כולם כמובן. רק את אלו
שאין לי בהם שימוש כרגע, או כאלה שאפשר לוותר עליהם. לא מוכנה
למכור, רק להשכיר.
נא לא להתקשר בשבת.

חלפו מספר ימים, תיבת המייל שפתח לטובת המיזם העסקי נשארה
ריקה, גם הטלפון לא צלצל. ברכה מוחקת את השורה האחרונה ורושמת
במקום "אפשר להתקשר בשבת, אפשר להתקשר מתי שרוצים". אולי השבת
מפריעה לאנשים, אולי הם לא רוצים לקחת איברים מאנשים דתיים.
ידוע שאנשים דתיים קשורים יותר לאיברים שלהם, כמו גם לאדמה
שלהם. מוזר דווקא דברים חומריים והדת הרי רוחנית. למכור לתמיד
היא לא מוכנה. תמיד את צריכה שיישאר לך עודפים. תעודת ביטוח.

לאנשים בדרך כלל יותר נוח לפנות לאנשים אחרים במייל. אין צורך
להתמודד עם קול אחר מהצד השני של הקו. הקול יכול להיות תקיף,
אגרסיבי, מטיל אימה. מוכר? ככה במייל אתה משגר את מה שיש לך
לחלל הריק, כאילו בעצם משוחח עם עצמך ובמקרה יש מישהו שקולט.

נאמר יד שמאל. היא יכולה לתאר את עצמה מסתדרת בלי יד שמאל חצי
שנה לפחות. לא כך לגבי יד ימין. לא יד ימין.

שוטטות. אמצע הלילה. חצי שעה עד שעה של אוויר נקי. ועדיין רובם
המכריע של האנשים שניתן למצוא בחוץ בשעה כזו שייכים לחלקים הלא
נקיים של החברה. פורד טרנזיט צהובה עומדת בפינת רחוב, שני
ערבים יושבים בפנים. מעשנים סיגריות מסריחות.
- אתם גרים בכפר?
- בטח בכפר, בהרים בשטחים.
- אז מה אתם עושים פה.
- גונבים רכבים, שב"חים, מזיינים את הבנות שלכם אם ממש נרצה
נעשה טרור.
- איך הולך?
- חלש. הכל מפוקח. אי אפשר להתקרב לכלום.

אחרי שלושה ימים בכפר באיזור השומרון היא חוזרת בטרמפים לכיוון
המרכז. היא נשמה שם אוויר נקי. האיברים הפנימיים שלה מרוצים
מהשינוי אבל המוח אומר לה שצריך לחזור. בעיר הגדולה יש הרבה
מאוד הזדמנויות, בכפר באמצע השטחים אין כלום, חוץ מהכפר עצמו.
בעיר אפשר פשוט לחכות ומשהו כבר יבוא וייקח אותך לכפר.

הריחות הפלאסטיים המוכרים של הדירה שלה. כמו לגור בתוך קונדום.
במזכירה האלקטרונית אין הודעות, בתא הדואר האלקטרוני חמש
הודעות. הראשונה מאיזה ארגון סעד. ההודעה אומרת שיש אופציות
אחרות והיא לא צריכה למכור את הגוף שלה.
בחלקים.
היא מחזירה תשובה שהיא לא מוכרת שום דבר אלא רק משכירה.