מי שאינו מסתכל היטב יכול לחשוב ,שבסופרמרקט רגיל יש רק תור
אחד, התור לקופה.
בחינה מדוקדקת יותר תגלה לקונה הממוצע תורים נוספים, עולמות
חדשים. תור במעדניית הגבינות, במעדניית הנקניקים, במחלקת הבשר
וגולת הכותרת התור במאפייה.
מובן שאלו לא התורים היחידים הקיימים בסופרמרקט, אלו הם רק
התורים הגלויים. וקיימים התורים הנסתרים. תורות אלו, הם בחזקת
תורת הנסתר ומיועדים לקניינים מתקדמים בלבד ואין לנסות אותם
בבית ללא תרגול מוקדם מתאים או הדרכה.

התור מתחיל בסוף, לאו דווקא אחרי האחרון שבתור. הוא דורש
המתנה, מספר  פעולות  אדמיניסטרטיביות, ואז רגע החסרת הפעימה
לפני שנחשף "המספר הזוכה" הלא הוא סיכום החשבון.
מייד אחרי שהמספר-הזוכה נחשף ע"י הקופאית מגיעה שאלת ה-"כמה?"
בטון של "לא יתכן" מלווה בנפילת הלסת כלפי מטה והרמת גבות.

למראית עין התור הוא רק שם תואר או לכל היותר דומם. אבל כל
סטטוסקופ פשוט יאמת שאכן מדובר בישות חיה, בעלת אופי ודופק
משתנה אשר רק אסטרטגיה מתאימה תוכל להוביל אותך בבטחה ובתחושת
סיפוק מקצה התור אל קצהו השני עם מלאי עצום ושמח של שקיות סופר
מרשרשות מוחאות כפיים, מריעות לך בגבורה.
יום ד' 12 אוגוסט 2009, יומן מסע:
על מנת להקל על העומס שמתפתח בברכיים בזמן ההמתנה בתור, אני
נוהג להתחיל את הקנייה בתור המרוחק באזור מעדניות הנקניקים
והגבינות, ולשמור כוחות לקראת המאבק המרכזי בקופות, השלב
הסופי. חשוב מאוד לא להגיע לשלב הסופי עייף או לא מרוכז.
התחלתי בתנועה אל עבר התור המשני כנהוג גם בתורות משניים,
בנונשלנטיות מוחצנת, פסיעות מתונות, ללא ביצוע פניות חדות. רק
לא למשוך תשומת לב.
תוך כדי תנועה נינוחה, פזלתי בעדינות אל עבר היעד, וסריקה
מהירה של הגזרה לא הראתה שום פעילות עוינת כגון: התקדמות ישירה
או עקיפה של עגלת סופר אחרת אל עבר התור שאליו אני מכוון.
כבר מרחוק הבחנתי באדם מבוגר עומד בגבו אלי ממתין להמשך שירות
של רגינה, אני תמיד זוכר את שמות נותני השירות בסופר, זה מקנה
אוטומטית נקודות בונוס חשובות.
ביני לבין עצמי נתתי למבוגר כינוי, "זקן".
שמרתי על קצב אחיד אך נחוש אל עבר התור. ה-"זקן", עמד בצד
הטבעי של חלון הנקניקים נשען עם המרפקים על החלק העליון השטוח
של הדלפק, ובעזרת התרוממות על קצות האצבעות, העברת משקל הכרס
על המרפקים והטיית הראש קדימה מעבר לחלון, אל הצד הלא טבעי,
חילק הוראות לרגינה מאיזה נקניק, לפרוס כמה, באיזה עובי,
וש"תזרוק את החתיכה הראשונה"...
בשלב כלשהו כשה-"זקן" שחרר מרפק מתחת לכרס על מנת להצביע
לרגינה מקרוב איזה נקניק הוא רוצה בדיוק, נראה שמשקל יתר עבר
ל-"צד הלא טבעי" של החלון, ה-"זקן" איבד שיווי משקל ולרגע
חשבתי שהוא הולך לבצע היפוך לפנים ולהתייצב לצידה של רגינה.
נו טוב, לאחר שרגינה הבינה באיזה נקניק בדיוק מדובר, באיזה
משקל, באיזה עובי, ולא לשכוח לזרוק את החתיכה הראשונה, ובדיוק
ברגע שבו רגינה הפעילה את המתג של פורס הנקניקים, ה-"זקן" קרא
לה להפסיק, הוא התחרט.
רגינה הסתובבה וגלגלה עיניים למעלה. מהמבט המיואש שלה הבנתי
שה-"זקן" צבר היסטוריה של נקודות רעות אצל רגינה.
בעגלה של ה-"זקן" היו כבר שתי חבילות נקניק פרוס עטופות, ושני
מארזים של שישיות מים מינרלים. חישוב מהיר הראה שגם אם ה-"זקן"
ייקח עוד שני סוגי נקניקים, ויתיש את רגינה בעבור כל אחד מהם,
עדיין לא שווה לי לעבור לתור של הגבינות, כי שם, בתור של
הגבינות ממתינים שני מתחרים פוטנציאלים.
ואכן ה-"זקן" התיש את רגינה בעוד שני סוגי נקניקים מסוג כזה,
במשקל כזה, בעובי כזה, רגינה לא העזה לשכוח לזרוק את החתיכה
הראשונה.  ובדיוק אז כשהייתי בטוח שזהו זה, נכנס לתמונה אלמנט
ההפתעה מס' 1. אשתו של ה-"זקן".
חוסר ערנות שלי לא הדליק אצלי אור אדום לתנועות חיפוש במרחב ש
ה-"זקן" ביצע בזמן ההמתנה לרגינה. בדיעבד קריאות "יענקול
יענקול" הבהירו לי שה-"זקן" נושא שם פרטי, יענקול. מי שהייתה
אחראית על קריאות ה-"יענקול יענקול", הייתה לא אחרת מאשר
"אסתר, איפה היית שעה שאני מחפש אותך. ותגידי לילד שיפסיק
לקפוץ". וכאן נכנסו לתמונה אסתר גוררת ביד אחת עגלה עם לחם
פרוס וביד השנייה את -"ממוש, תפסיק לקפוץ".
"ממוש", כמו רוב הזכרים בגיל ארבע, כמובן לא התרגש ולא חשב
אפילו על האפשרות של להפסיק לקפוץ, מה שהרגיז נורא את יענקול
שהוציא את העצבים על אסתר.
"תשאלי את יפעת אם היא רוצה נקניק ומהר" הופה! גורם הפתעה מס'
2! חוסר ערנות נוסף, מנע ממני להבחין בדמיון שבין אסתר לבחורה
בגיל הארבעים שמנמונת, בעצם שמנה, לא מטופחת, אפילו קצת מוזנחת
שעמדה בתור במעדניית הגבינות, להלן יפעת.
"נו, תשאלי את יפעת אם היא רוצה נקניק! אני יאבד את התור, מהר,
ואני לא יכול לצעוק לה".
"ממוש" המשיך לקפוץ, בזמן שאסתר פסעה במרץ לכיוון של יפעת תוך
נפנופי ידיים חגיגיים שהיו אמורים לסמל את רצף המילים: "יפעת,
את רוצה נקניק? מהר אבא גמר במעדנייה, והוא יאבד את התור שלו".
יפעת עזבה את התור בגבינות כשהיא דוחפת עגלה עם קוטג' ותריסר
ביצים מידה L ביד אחת וביד השנייה את "ממוש" וכל זה בדילוגים
קלים של היפופוטם בינוני לכיוון הנקניקים. "ממוש" ניסה להתנגד
ואז יפעת ניסתה לשחד אותו ב: "יואבי אם תפסיק לקפוץ אני אקנה
לך את הפתעה אח"כ..., יואבי הפסיק.
"נו איזה נקניק את רוצה יפעתי? אין לנו את כל היום".
"לא יודעת, מה זה חשוב, נקניק, רגע אני אשאל את שמיל". בשלב זה
הרגשתי רעידות קלות בברך מחשש לגורם הפתעה 3 בצורת שמיל שלא
ידעתי מהיכן הוא אמור להפתיע. ואז יפעת הוציאה טלפון סלולארי
חייגה לשמיל וביררה איתו את הנושא בטלפון. גורם הפתעה 3 עבר
למצב סטנד-ביי עד לבירור סופי של הנושא. ההחלטה נפלה על
פסטראמה דלת שומן. רגינה ניסתה לברר איזה סוג של פסטראמה דלת
שומן מתוך מבחר של כעשרה סוגים הם רוצים. מה שהחזיר את יפעת
לסטאטוס מרכזנית וטלפון נוסף לשמיל שלא ידע להחליט, ולרצף
עצבים נוסף של יענקול. אסתר החליטה לקבל פיקוד והצביעה על
הפסטראמה הנבחרת. יענקול קבע את המשקל ואת העובי. רגינה השליכה
הפרוסה הראשונה.
בזמן שרגינה חותרת להשלמת המשימה, יפעת ויואבי שלובי ידיים
פצחו בדילוגים לכיוון לא ידוע.
"אסתר מה היא עושה?", "לא יודעת יענקול, קופצת."
"מה קופצת? לאן".
"נו הילד רצה משהו, חמש שקל, כמה כבר יכול לעלות?".
בשעה טובה, רגינה סיימה, ואז אפשר היה לראות שני אנשים, סוחבים
שלושה עגלות, לכיוון שאליו דילגו להם אישה כבדה בוגרת וילד
קטן...
רגינה שכבר מכירה אותי זמן מה, הסתכלה עלי, אני הסתכלתי על
רגינה והבנו אחד את השני ללא מילים. נתתי לדקת דומייה לחלוף
לפני שהוצאתי את האוויר מהריאות בנשיפה, חייכתי ושאלתי "מה
שלומך?". רגינה מצידה חייכה ואמרה "טוב תודה, מה שלומכם, לפרוס
לך רגיל?". "אצלי סטנדרטי, כן תפרסי רגיל. אצלי תשאירי את
החתיכה הראשונה אבל ותזרקי את החתיכה הרביעית". רגינה הבינה את
הבדיחה.
"כמה שהיא גדלה" רגינה התכוונה למיקה שישבה כראוי לתינוקת בת
שנתיים במושב התינוקות, חולשת לה ממרום שבתה על המתרחש ומציינת
בצווחות חדווה מוצרים שהיא מזהה מרחוק כמו במבה, אפרופו, קולה,
ודואגת שכל הקונים בכל המחלקות ישמעו את הבשורה.
עוד מאמץ קטן, עוד כמה מוצרים, בודק שוב את הרשימה שהכנתי עוד
בבית, מוודא ששום דבר לא נשמט בלי כוונה. מוודא שמוצרים
מיותרים נשמטו בכוונה. מחליף יקר בזול, מיותר בנחוץ והופ אני
מכוון את עצמי אל הקופות.
לעולם, אבל לעולם אין ללכת בקו ישר אל הקופות. יש טכניקה, ישנה
אסטרטגיה.
כמו מטוס, מתחילים בגישה אל היעד, כשמתקרבים מפעילים מכ"מ
לבדיקת מדד-עומס-קופה העומס נקבע ע"י שורש של מכפלת כמות
האנשים X גיל האנשים ועוד מכפלת כמות העגלות X מספר הפריטים
בעגלות. לאחר קביעת קופת-היעד, נכנסים להקפה אחרונה שמטרתה
זיהוי קופות שעומדות להיפתח ברגע האחרון, ורק אז נוחתים.
חשוב מאוד, מיד אחרי שנוחתים ולפני שמשחררים חגורות או מורידים
רמת כוננות לוודא באמצעות פנייה ישירה לאדם שנמצא לפניך בתור
"אתה אחרון בתור?" במידה והתשובה חיובית לבצע שאלת חיזוק "יש
מישהו אחריך?" מטרת השאלה השנייה בנוסף לתשובה המיידית היא
לקבל רושם ראשוני לקביעת מדד
מה-הסיכוי-שזה-שלפניך-יתקע-את-התור?
נראה שהפור נפל, והגורל קבע שמדד-עומס-הקופה כלל שלושה וחצי
אנשים: יענקול, אסתר, יפעת ויואבי, עם שלוש עגלות בקיבולת
נמוכה, כשמהעגלה של יענקול מבצבצים ארבע ניירות פרגמנט עטופים
בשקיות ניילון לציון 4  סוגי נקניקים שעליהם הקיזה רגינה את
דמה.
נראה שהכול זורם ואם לא תקרה תקלה בלתי צפויה כמו: הנייר בקופה
נגמר, ברקוד לא קריא על מוצר, קופון הנחה לא פעיל וכו'. תוך
מס' דקות אני אתחיל לאגור שקיות סופר בכמות שתספיק לחנוק את
כול אוכלוסיית מדגה האוקיינוס השקט למשך 500 השנים הבאות.
ואז כמו בסרט חירש/אילם, בהתחלה ללא קול, גורם ההפתעה מס' 3
הפך מווירטואלי לממשי. פתאום, אני רואה איך חיוך גדול נפרס על
פניה של אסתר כשהיא מסתכלת מעבר לכתף ימין שלי, ותוך כדי נעיצת
מרפק שמאל שלה בצלעות ימין של יפעת להפניית תשומת לב היא קוראת
בצליל מתנגן עולה ויורד כמו אזעקה "...ש מ י ל...".
אני פונה ימינה להבין איך זה שדווקא בדורי ובזמן שאני ממתין
בקופה החליט המשיח להסתכל לי בלבן של העיניים ולהחיות את המתים
בדמותו של שמיל ועוד בתור שלי.
שמיל בחור עגלגל מקריח בגיל הארבעים נשוי ליפעת ואבא ליואב,
דוחף ברווח הצר שנותר בין העגלה שלי לגב של יענקול עגלה עמוסה
וחורקת, שתכולתה לא הייתה מביישת את משתה אחשורוש לאסתר המלכה
אחרי שמרדכי הציל אותו מתעלולי המן הרשע.
והופה, יש לפני 4 עגלות בתור. אני יודע שלהתעצבן לא יעזור. אני
גם יודע שלא יעזור לא להתעצבן.
התמרון של שמיל להכניס את העגלה הסתיים בנקישה קלה בעגלה שלי
והד עמום שבקע מכיוון הכליות של יענקול.
יענקול פלט צליל ענות קלוש בזמן שהוא מנסה לרסן את עצביו
ולהחזיר לשלטון קצב נשימות סדיר שאינו כרוך בכאבים.
ההתנגשות בעגלה שלי הביא את מיקה להוציא את האצבע מהפה להסתכל
לכיוון העגלה של שמיל, לקלוט בזווית העין את פיתוי-הרגע-האחרון
ולפלוט צווחת שימחה "קינדר", תוסיפו לי לחשבון 5.5 ש"ח.
כעבור כ-25 דקות של דמדומים בזמן שהקופאית מטפלת בשבט של
יענקול, החזירו אותי למציאות צלילי "זורבה היוני", על הצג הבהב
"שרהל'ה"...
"איפה אתה? כמה זמן?"
לך תתחיל להסביר שליענקול היא זרקה את החתיכה הראשונה ולי את
הרביעית...