הטלפון צלצל והעיר את לידיה דנטון משנתה העמוקה.
היא שכבה מכורבלת בתוך עצמה כמו כדור על המיטה הרחבה בחדרה
שבבית המלון. קשה היה לה להתעורר, לפקוח את עיניה ולנסות לענות
לטלפון. קרני-שמש של אחר-צהריים חדרו מבעד לתריסים ונשפכו על
השטיח הבהיר. החדר טבל באור דמדומים.
"הלו?" קולה היה צלול ורם למרות ש-רק כרגע התעוררה משינה.
"היי לידיה." אמר הקול. "נו, יהיה נחמד לצאת לשיט הקרוב, נוכל
לבלות יחד. את יודעת, אני התגעגעתי אלייך."
לידיה התהפכה על גבה בתנועת התפנקות וחייכה. "פיטר! אתה כבר
פה!"
"כן," אמר הקול, "אני בדרך למטה למה שקוראים 'מסיבת קוקטייל,'
שם אני אפגש עם כל החולים שלי לעתיד. תהיי שם להציג אותי
בפניהם?"
קור רוחה נשבר והיא התנשמה בכבדות. "מה השעה..." היא ניסתה
להציץ בשעונה באור המעומעם. "אה, עכשיו רק 17:00. הפחדת אותי.
רק עכשיו אני איכשהו מצליחה להתגבר על כאב-הראש."
"לא נורא, אז ישנת. אני יכול לבוא אלייך בעוד חצי שעה, להעביר
את הזמן לפני המסיבה. בשעה 19:00 נהיה שם כמו גדולים."
"אה, אני לא צריכה תמריץ, אני אגיע לשם. אבל אני אשמח להיפגש
איתך לפני-כן. תן לי שעה להתרחץ ולהתארגן, הנסיעה לכאן משדה
התעופה לא הייתה נעימה."
"לא מפתיע," הוא אמר, "טוב, אני אהיה אצלך ב-18:00."
לידיה הניחה את האפרכסת במקומה ומתחה את גופה בפינוק עצל.
התנומה הארוכה חיזקה אותה. היא הכניסה יד אל תחתוניה ושיחקה
באגודל בדגדגן, תוך כדי החדירה אצבע מורה ארוכה אל המיצים
שהתחילו להציף אותה. זה רענן אותה, והיא קמה ושטפה את פניה
בכיור השיש האלגנטי והתבוננה בפניה. היא לא ציפתה לזה. היא
נדהמה מהעייפות הרבה שהשתקפה מתוכן. עיגולים שחורים הסתמנו תחת
עיניה ולחייה היו שקועות. עצמות לחייה הגבוהות בלטו מבעד לעורה
העדין והמנומש קלות, אבל כל השאר היה בסדר. למשל השפתיים שהיו
מלאות, והחיוך שחשף טור שיניים צחורות בוהקות. היא פרמה את
הסרט שאסף את שיערה הערמוני והמלא על עורפה, והניחה לו לגלוש
על גבה.
היא מילאה את אמבטיית השיש במים, ואז החליקה אל תוך מי-האמבט
הפושרים ומתחה את בהונותיה בהנאה. היא נשענה לאחור ועצמה את
עיניה.