נפש האש הנושקת למים, מתבונן בך יום ויום  עד שרואה אותך
נעלמת
חושב איך היה אם היית כאן לצידי ,לבד נגד גאות הזמן
דבר לא נותר מזכרונך בצביעי הארגמן הצובעים את השמים
צחוקך המרגיע נשמע בין גלי הים, מזכיר את השקט שלא נותן מנוח.
המגע והחום הנוגע בקלות על פניי עם הרוחות.
גוף הונוס שלך ועיני הספיר שמופעים בין העננים על כנפי מכחול.
גורמים לגחלת ליבי לשוב לבעור ושוב רוצה לשוב לאחור.
אך דבר לא ישיב את חולות הזמן ועיקבות זמני כאן נשארים במקום.
אבן האודם מופיעה כמחלום ואני חושב מחדש על דקה חרישית על שניה
עולמית שאבדה בין החולות
ושוב היא מופיעה עומדת לידי בין חושך ואור ואני שבוי בחיוכה
המסנוור ולמגע העוטף את הרקיע בצבעי הארגמן כלידת הפיניקס.
רקיע של אש של אהבה  שנכבתה ללא שהחלה ולעולם תביא עמה את הרגע
של מה שיכל היה.