...ובשנה השביעית נולדה בת יפיפייה, עורה לבן ולחייה כתפוחים
אדמדמים. מבט חטוף אל בריכות הספיר הנוצצות בפניה, ועיניו היו
נמלאות דמעות, כשם שמלאו בכל פעם שנשבה רוח קיצית מן המערב.
הבריזה המעקצצת המגיעה מן הים הייתה גורמת לו אקסטזה חושנית
שרצה להפסיק באותה מידה שרצה שתמשיך. היא הזכירה לו זיכרונות
אבודים מזמנים ששככו והונחו מקופלים בנבכי ראשו.
היה זה יום גשום באמצע ימי הפריחה כאשר לקחה עימו אל החורשה.
מזג האוויר המשונה נעשה כבר שכיח בקרב אנשי הארץ, שכן האלים
הרבו להתקוטט ולהמטיר זעמם על בני התמותה חפי הפשע.
הם חצו בסירה רעועה את נהר הנשמות, הקרוי על שם נשמותיהם של
קורבנות נפטון, והחלו שומעים את רשרוש המטבעות של משיט הסירה.
"מטבעות כאלו לעולם לא יונחו על עיני" גמל בליבו ארתור. "לעולם
לא אאבד את דרכי מעולם החיים" אמר, והלנה הקטנה שלו חייכה
אליו, אחוזה בין זרועותיו. מבט אחד אל עבר עיניה והנה הוא טובע
בכחול העמוק...
הכרתו שבה אליו עם הגיעם אל החורשה. "אדוני" ניסה המשיט להעירו
"א...אדוני... הגענו אל מחוז חפצך, אדוני הנכבד". ארתור התעורר
בניעור ראש ומן הכחול של עיני בתו הוכו עיניו בירוק עז של עצי
יער רעננים. ריח של טריות וקצירה הזדחל אל נחיריו והימם אותו.
בעדינות יתרה, כשל רוח רפאים, טיפס מן הסירה והחל הולך בסבך
העצים. צעקותיו של המשיט עוד נשמעו מאחור, אך ארתור לא שמע
דבר. מקצב נשימותיה של בתו באוזניו והירוק הרענן בעיניו היו
מנת חלקו. |