רציתי לכתוב עכשיו שיר
משהו שיסביר כמה קשה ללכת בקו ישר עם נעלי עקב
שיר שיפזר סימנים לכל אורך דרכך הביתה
מילים שקופות שאינן אומרות דבר.

כמה שנים אני תוהה על מהות הרגש
משחקת איתו כמו עם פלסטלינה שפג תוקפה
מכניסה לפה, מריחה
בונה דמות שתגיד לי כמה אני יפה
(כי לילות הקיץ סתמיים וריקים,
וכי בחורף לפחות יש נחמה בכאב הבלתי מוסבר
של הקור)

ורק עכשיו אני מודה
שמזמן כבר הבנתי איך אין לי באמת משהו
אמיתי
להגיד. אני זורקת לאוויר כל כך הרבה סימני פיסוק
וחלקם אכן מפסקים
חלקם מפסקים היטב,
אבל תמיד יש את האחד שיודע להבדיל
בין שורוק לקובוץ
עליו אני לא עובדת
והוא עובד עליי כל כך טוב.

אני בת עשרים ושתיים עוד כמה חודשים
ואני לא זוכרת כמה פעמים כבר שכבתי איתך
אבל אני זוכרת דברים אחרים כמו
כמה סוכר לשים בקפה שלך ואיך להכין אותו
בדיוק עם כמות הקצף הנכונה
איזה אקורד מתנגן הכי הרבה בשירים שלך
וכמה שקלת לפני כל השרירים האלו.
אז כל פעם לפני בואך אני מתלבטת איזה חיוך כדאי לי
מה עדיף
מה הכי קרוב לאמיתי כדי שלא ישימו לב שאני משקרת
אבל אף פעם
לא שמת
לב.

אני רוצה להציג את עצמי כפי שאני
החתולים מרימים את ראשם בפליאה ורק אחד ממשיך לישון
לא מאמין שהפעם באמת זה יקרה.
אז הושטתי יד ולחצתי חזק,
אני לא מפחדת להסתכל בעיניים
הציפורניים משאירות חצאי ירח בבשר
ואני עייפה מכדי להתנצל על כך.
בלילה גם כך שום דבר לא שפוי,
ואין לי בעיה לשקר לך
לספר לך על כמה שרדתי שואה ופצצה גרעינית
להראות לך צלקות וקעקועים ישנים
סימני ניקוטין בקצות האצבעות
להיות מלח זקן עם וורידים בצוואר,
אבל החתול הישן מגרגר לכיווני ואני תוהה
איך תגיבי
אם אגלה לך
שאני בוכה פעמיים בחודש
לפחות

אני לא מצליחה לסיים אף שיר
הכול כל כך מנומס על הצג הזה
אני רק רוצה להקיא את זה כבר,
להגיד לך שאני לא מתכוונת להתנצל עליי
על העיניים הגדולות
והבור בבית החזה
על השרירים שלא רואים בידיים
על הבכי שלא מגיע לך להרגיע.

כל כך הרבה שירים היו מספרים על כמה את חושבת עליי בעצם
כשאת מלטפת את העורף הכי דרומי במדינת ישראל
אבל הם נכתבו על ידי אחרים ולא על ידי,
אז אני שותק ומדמיין אותך.
מדמיינת אותי.