כל הסיפור הזה עלה לי אתמול, כשישבתי ליד השולחן כתיבה של
המחשב, ושיחקתי איזה משחק אסטרטגיה, כזה שצריך לבנות ערים
בעולם דמיוני, עם כל החיילים והחומות, וכל הדברים האלה, ואז
התחיל הגשם המטורף הזה של חודש אוקטובר, עם כל הברקים שפיצצו
את השמיים בצהוב, והרעמים שהחרישו לי את הרמקולים של המשחק,
והיה חושך בחוץ, ופתאום התחיל להתפוצץ כל העולם, בלי שום הודעה
מוקדמת, חוץ מזה שהיה קר עוד לפני זה, אבל לא היה שום סימן
לגשם, ולא שאני יודע לחזות סימנים לגשם, או להבין אותם, וגם אם
היה סימן כזה, לא הייתי רואה אותו.
אבל פתאום התחיל לזלוג כל העולם, והגשם נכנס לי דרך החלונות של
החדר, ושל המרפסת, שהיו פתוחים בשביל שהאוויר הקר של אוקטובר
יוכל להיכנס פנימה ולאוורר לי קצת את הנשמה, ולא רק דרך
החלונות של החדר והמרפסת נכנס כל הגשם הזה, אלא גם דרך החלון
של השירותים, והרטיב את כל האסלה, כאילו מישהו השתין שם
בטירוף, ומרוב שהיה שיכור, לא הצליח לכוון לחור של הניאגרה,
ודרך החלון של האמבטיה, והרטיב את כל השטיח הכחול של הרגליים,
ודרך החלונות של המטבח והסלון, והגשם עף על הטלוויזיה שעומדת
ליד החלון בסלון, ועל השיש של המשטח במטבח, והרטיב את השטיחים
ואת השולחנות, ואת הכיריים והגז, וגם את החתול, שישב על העציץ
בחלון והסתכל החוצה במבט נוגה ופילוסופי, והוא לא הספיק לברוח
משם בזמן, וכבר הוא היה רטוב עד הבסיס של הזנב מכל הגשם
המתפוצץ הזה.
ואני, עד שהבנתי מה קורה, ועד שעשיתי במשחק פאוז, ועד שקמתי
לבדוק מאיפה באה לנו הצרה הזאת, ועד שהגעתי עד החלון של החדר,
והורדתי את הסדין מהמיטה, שהיה כבר רטוב לגמרי, ואת הכרית
מהציפית ואת הציפה מהשמיכה (אולי זה ההיפך - הציפה מהכרית
והציפית מהשמיכה, אבל לא היה לי זמן לשים לזה לב, כי הגשם הזה
ממש כבר כיסה את כל הבית בשרעפים והתחיל להיות ממש לא נעים, כי
הכול כבר היה רטוב), ועד שהלכתי למטבח לבדוק מה העניינים, הגשם
הזה היה כל כך חזק ומטורף ושוטף ושוצף וגועש ורועש, עם כל
הפגזים של הברקים והמוקשים של הרעמים, וכל הבית היה פיצוץ אחד
גדול, עם המים שהתחילו לטפטף מהתקרה של הסלון ושל המטבח וגם
במסדרון, והייתי צריך למהר ולשים דליים בכל מקום - ורק אז
התחלתי להבין שאני לא מוצא בבית יותר מדלי אחד, כי השותף
המזדיין שלי החביא את הדליים האחרים באיזה אקט של דחקה
ילדותית, ושמתי במקום הדליים כל מיני סירים שהצלחתי למצוא
במטבח, שהיה רטוב גם ככה לגמרי מכל הגשם שעף פנימה מהחלון
וטפטף למטה מהתקרה, ובכלל, הגיע מכל מקום ומכל כיוון, וגם
החתול שרץ בפאניקה במטבח הרטיב שם הכול ושבר את כל הכוסות של
היין והקפה שעמדו לייבוש על השיש וכבר בכלל לא היו יבשות מכל
הגשם הזה, העיף אותן לרצפה ושברי הזכוכיות התערבבו עם שברי
המים והמטבח נהפך בין רגע לבית מטבחיים שבו נשחטים בצוותא
יהלומי זכוכית עם טיפות מים קדושות, ואני מתרוצץ בין כל זה,
מחפש סירים בשביל לשים מתחת לתקרה של המטבח ושל הסלון, ואז קרה
ככה שגם בעטתי בחתול בטעות, כי הוא רץ לי בפרנויה ישר לתוך
הצעד של הפאניקה, וגם חתכתי את שתי כפות הרגליים מכל שברי
הזכוכיות של הכוסות שהחתול הפיל, ולא ידעתי מראש שאלו זכוכיות,
כי הן נראו בדיוק כמו טיפות המים, והתערבבו ביניהן, והרגליים
שלי נהיו סמאטוכה אחת גדולה של מים ודם וזכוכיות ענקיות שנתלו
על זיז בשר ועור קרוע על כפות הרגליים שלי, ובגלל שבן אדם לא
יכול לרחף באוויר, או לנטוש לרגע את כוח המשיכה, ולא משנה כמה
בא לו לוותר עליו לאיזה רגע או שניים, הוא תמיד יישאר על
הקרקע, ככה יצא שחתכתי את שתי כפות הרגליים ולא יכולתי לרחף
לרגע באוויר ולהתפנות כדי לדלות מהן את הזכוכיות, אלא הייתי
חייב להישאר על הרצפה לפחות עם רגל אחת בזמן שאני מוציא את
הזכוכיות מהרגל השנייה, ככה ניסיתי לעמוד בשקט רגע על הערימה
של הזכוכיות והמים ולהוציא את הזכוכיות, ולא יכולתי אפילו ללכת
למקום אחר בשביל לעשות את זה, כי עם כל צעד שניסיתי לעשות
נקרעתי מכאבים בגלל הזכוכיות שקרעו לי את הרגל ואת הצורה,
והכול היה דם ומים וזכוכיות ורעמים וברקים וגשם וחתול ורעש
ובהלה ופאניקה וסוף העולם וכאב, והעולם התהפך לי שם במטבח
ושמעתי את אלוהים פוער את הפה שלו וצורח.
אבל לא עזר לי כל הבהלה. הגשם המשיך לרדת, והוא אפילו התחזק עם
כל שנייה שעברה, ובכל רגע שחלף ראיתי עוד סדקים שנפערים בתקרה
ומזילים ריר של גשם, ככה טיפה שמתגלה בין שברי הסיד והטיח,
בהתחלה קטנה וכמעט בלתי נראית, ולאט לאט גדלה והולכת, עד שהיא
מתחילה להתנדנד, כי אותו כוח המשיכה שהדביק את הרגליים שלי
לזכוכיות שברצפה משך אותה למטה בכוח, והיא נאבקה בחוקי הפיזיקה
עם כל רגע שחלף, בזמן שהיא הולכת וגדלה ומתעצמת יותר ויותר,
נמתחת ברצועה דקה ומתנפצת על השולחן בסלון, או במטבח, או על
אריחי הרצפה המצוירים שבמסדרון, על הטלוויזיה ועל המחשב בחדר
שלי, שעוד היה בפאוז על המשחק שבו לא יורד גשם, אבל יש מלחמות
אזרחים והפיכות צבאיות, ועל הרגליים שלי, שמזילות בעצמן
נחלים-נחלים של אדום כהה שמתמזג עם המים שעל הרצפה ואבני
הזכוכית השקופות, שהאור במטבח השתקף בהן. והתקרות התחילו
להגשים בעצמן פנימה את הגשם שבחוץ, והרגליים שלי הנחילו את
נחלי הדם הנשבר על סלעי הזכוכית שהיו לו לסכר, והגלים האדומים
פרצו את הסכרים וזרמו בשקיקה אל עבר דלת הכניסה של הבית,
שהייתה המקום היבש היחיד שנשאר.
עם כל הרעש הזה, בזמן שהעולם מתהפך בקברו ואלוהים צועק את כאבו
הגדול, צרחתי גם אני את נשמתי הפצועה מדם ושברי זכוכיות,
ודליתי בידיים רועדות ורטובות שברים-שברים מבין אצבעות
הרגליים, וחתיכות של בשר שנקלע למשבר הזה ונקרע ונשבר תחת
הלחץ, בדיוק כמו רומל, באל עלמיין. וכמו רומל וכמו חייל פצוע
בשדה הקרב במשחקי המחשב האסטרטגיים, כמו בן חור החותר בספינת
העבדים בים סוער, הדירה כולה הייתה מלאה מים, כי היה רק דלי
אחד שעמד ותפס את הגשם שנפל על הרצפה, והחלונות בכל הדירה עוד
המשיכו להתיז משברים אל הבית פנימה, ועד שהצלחתי לשלות את כל
הזכוכיות מהרגליים בידיים רועדות, שנפצעו גם הן מתוקף חידוד
הזכוכית ורעידת הרגל ורטיבות המים וכשלון הגוף והמוח וצעקת
האלוהים, ועד שזחלתי מבית המטבחיים הזה, שחוט ושרוט, ומגואל
בדם ובריר-שמיים, כמו עוף שבא לשחיטה, האמבטיה כולה הייתה מלאה
במי גשמים והאסלה גלשה על גדותיה והציפה את הדירה, בזיכרון של
הצונאמי בתאילנד, שבו מתו המוני בני אדם, וגם אני, ככה נראה,
הולך להישטף למוות בצונאמי הניאגרה הזה.
וכל הדירה גשם, ורעש אלוהים, ומי התהום שבאסלה מתערבבים עם מי
השמיים מהחלון, וכוסות הקפה והיין מעורבבות על הרצפה בפיזור,
שברים-שברים של כוסות קפה עם כוסות יין, בניגוד לסדר המופתי
החוצץ ביניהן בארון המטבח היבש. החתול המשיך לרוץ בפאניקה,
מותקף בזעם אלים, צורח ומיילל את נשמתו, גם הוא מבקש מהעולם
להפסיק לרגע. אבל העולם לא הפסיק, וכמו שהמים התחילו לגלוש
מהניאגרה, הם גלשו גם מעל האמבטיה ומתוך הדלי היחיד שעמד תחת
תקרת השמיים, והגשם שטפטף נזל על הקירות והרטיב את השקעים, וזה
היה כבר על סף סכנת מוות, כי אם מישהו היה נוגע בהם הוא היה
מתחשמל על המקום, נופל ומת, והיו קוברים אותו אחר כך בבית
עלמין ואומרים עליו קדיש יפה ונעים, ורק בגלל שנגע בשקע רטוב,
עם רגליים יחפות ומדממות נחלים אדומים המתמזגים עם מי הגשמים
שהציפו את הרצפה.
והמים נזלו מהקיר עד לשקע שהכיל בתוכו את תקע הקומקום החשמלי,
ולמרות שישנם שקעים בעולם שטוב להם להיות רטובים כשהם נתקעים
בתקע, השקע הזה דווקא לא היה לו טוב עם זה כל כך, והוא הוסיף
לפיצוצים מבחוץ והגיב להם על ידי פיצוץ גדול מבפנים, החשיך את
כל הבית, בעוד שהאור היחיד שנותר היה האור שהפיצה האש שפרצה
מתוך השקע, כמו סנה בוער על הר סיני בסערה אלוהית וזעם שמיים.
אבל האש הזאת, שהגיחה מתוך השקע הרטוב, שלא כמו הסנה הבוער,
כבתה עם מגע הגשם הנוטף, והבית החשיך כולו, משאיר אותי בתוך
ההמולה של פיצוצי הרעמים והבזקי הברקים, יללות החתול, והמים
מהתקרה ומהאמבטיה ומהחלון ומהאסלה, שכיסו לי את קצה הברך
והפילו אותי על הידיים והברכיים על הרצפה, בתנוחת מלמול,
משתחווה לאל הזה שלא עשני אישה, ולא ידעתי אם טוב עשה או לא
טוב עשה שלא עשני אישה, אבל ידעתי שאני משתחווה לו אפיים ארצה
בערימת הזכוכיות השקועות בים הגשמים הזה, שהלך והציף את אריחי
הרצפה המצוירים, ושטף את רפסודת השטיח הכחול לרגליים, שצף בים
הסוער הזה, ואותי, שהייתי כמו גוליבר ענק בים ליליפוטי קטן,
מוטל בוכה על ידיים ורגליים שסועות, והחושך עטף אותי כמו
שעוטפים מתנת יום הולדת.
ומרוב החושך הזה, ומרוב המים האלו, ומרוב הפיצוצים והשריקות של
הרעם וההבזקים ואלומות האור של הברק, ומהגשם שטפטף לי על הראש
מכל חלקת-תקרה פורייה ובריאה, הרמתי את הראש למעלה והבטתי דרך
החלון ולא ראיתי כלום. היה שם רק חושך, והרוח שנשבה בפראות
מסחררת, והמים שעלו מלמטה, או שנפלו מלמעלה, כבר לא ידעתי
להבחין, ולא ידעתי עוד אם אני לבדי בעולם הזה, או שזאת הזיה
מטורפת, או אולי חלום שחלמתי ואחר כך התעוררתי אליו בבהלה, אם
אני אני או מישהו אחר, ורואה סנה בוער שבוקע לא משיח, אלא משקע
שתקוע בו תקע, ואחר כך כבה ומשאיר אותי בוכה על ידיים ורגליים
מגואלות בגאולה השמיימית הזאת, משתחווה לאל שלא עשני אישה,
ועדיין לא ברור אם טוב עשה או לא טוב עשה, אבל ידוע שבכל מקרה,
לא עשה. ואם היה עושיני אישה, האם הייתי מצליח להתגבר על
המחשכים האלו, והאם הייתי מצליח לדבר עם הסנה הבוער הזה, כי
הרגליים שלי כבר ככה היו יחפות, ובאמת מזל שלא נגעתי בשקע
הרטוב, כי אז הייתי מתחשמל ממש שם, נופל ומת, ומישהו עוד היה
מקריא עליי איזה קדיש יפה ועדין בבית הקברות, בבית העלמין.
זה היה חושך עצום, מסחרר, והגשם שנכנס פנימה הביא איתו את
הרוח, שנשבה על מי התהום שבקעו מהניאגרה, ומי התהום שוחחו עם
אלוהים שהכווין אותי, ראש כלפי מטה מולו וידיים ורגליים נאחזות
בסלעי הזכוכית כדי שלא למעוד בים הליליפוטי הזה, שצבר תאוצה
וכבר לא היה כל כך ליליפוטי יותר, נאבק בי כדי להפיל אותי
סופית, אל תוך המים המתנקזים אל הדירה. והדירה כולה רעדה וזזה,
מפני הרוח, מפני הגשם, מפני האלוהים, מפני הזעם, מהברק, מהרעם,
מיללות החתול, משרטוני הזכוכית, שטה בים הסוער הזה, בתוהו
ובוהו הדירתי הכללי, ורוח נשבה מהחלון על מי התהום. וכמו שהחל
הגשם, בזמן משחקי האסטרטגיה המלכותיים, וכמו שניקוו המים, וכמו
שהחתול צרח והתקרות נשברו תחת לחץ הגשם, וטפטפו נקבים-נקבים
חלולים-חלולים אל הדירה פנימה, שקטה הסערה לבסוף, ואני, כמו
נוח על הרי אררט, נח על הגב ולוגם את יין-דמי, מתוך המים שכיסו
אותי עד צוואר לאחר שנפלתי לאחור ונשכבתי על הגב, מביט בתקרת
השמיים המטיפה עלי גשמי ברכה.
והכל בא בסערה גדולה, ובאותה שניות הכול הלך, חלף עבר, וטיפות
הגשם התמתנו וגילו שמיים כחולים ובריאים באור היום המבצבץ ובא,
טיפות-טיפות אחרונות נתלות על עיקולי המתכת של גגון הפח שמעל
המרפסת, והשמש הבוקעת מאחורי הענן לאחר הסערה, ויהי אור.