לאבל הזה
אין תכלית.
אני לא יכול לצעוק אותו עד שישרוף כמו גרון מותש
ולא לבכות אותו
עד שיהיה נקי כמו עיניים.
אין לו דפנות בהן אני יכול לגעת
ולהרגיש
אם הוא דוקר או מלטף, חם או קר.
אני לא יכול לשתוק אותו לבד
ולא לדבר עליו ולבקע אותו לשניים.
גם לחבק אותו אי אפשר
ולא להניח עליו ראש.
אני לא יכול לעכל אותו ולא יכול להקיא אותו
ולא לגלגל אותו הלאה ממני
ולא לפנות לו מקום.
גם לא לתפוס אותו
ולא לשחרר אותו,
לא לעטוף אותו
ולא להיעטף בו,
לא לתחום אותו
וגם לא להשאיר אותו חסר גוף וחסר צורה.
הוא כמו חלל מוצק
בתוכי
וסביבי.
אז מה אני כן יכול לעשות עם האבל הזה
מלבד לכתוב עליו שיר
שנגמר בסימן שאלה?
|
