ושוב פותח את ספר הפנים
מנסה לזהות מבין שמות הנופלים ברשת
את מי אני מכיר.
כולם זרים, כולם זרים
אבל האור שמסנוור את הבדידות
משתיק את צעקת המילים המכובסות.
לועס מסטיק...
לו רק הייתה בי השלווה לפספס
את הבלתי רצוי,
תמורת עבדות סיזיפית במעלה הר
המוות הייתי מכתת את העט החשמלית
ועושה הכל ביד.
ושוב פותח את ספר השמות
אינני מזהה את הפנים.
כולנו בני משפחה אחת שותים בהנאה
זה את דמו של זה.
אבל הקור שמחמם את הבדידות
מדחיק את המציאות הפרוצה היומיומית.
לועס עוד מסטיק...
מחשמל את תודעתי הקרועה
בין חיי הנשכחים ב-
חדר ההמתנה האינסופי לחדר ההכרה.
אני מוציא את המסטיק מהפה
וממשיך ללעוס.
ושוב פותח את ספר המתים
ואני
רואה בו
את
עצמי
לועס מסטיק... |
