התכנסנו לעצרת לציון עשרים שנה לדיכוי המרד - כך קראו לזה
באופן רשמי. לא רציתי לבוא ולהשתתף, וגם רוב חבריי לפלוגה
הרגישו כמוני, אך לא יכולתי להתחמק מזה. נשיא המושבה עמד לשאת
שם נאום וגם מפקד הצבא ואפילו נציג של מועצת העולמות עמד לקחת
חלק. ובכל זאת הייתה הרגשתי כבדה מאד.
עשרים שנה קודם הייתי רק חייל פשוט בגדוד שהוצב במושבה אנושית
שהוקמה לפני שני דורות בלבד. לא התעניינתי בפוליטיקה ולא ידעתי
בכלל במה מדובר. קיבלנו פקודה וביצענו אותה. המחלקה שלי נשלחה
לכפר המונטזורים - כך נקראה קבוצת המורדים - כדי להכניע אותם
ולהביא לכך שיכירו בשלטון המרכזי. הוזהרנו שההתנגדות עלולה
להיות עזה וצוידנו במיטב הנשק שנמצא במושבה.
הכפר שאליו הגענו לא נראה מבוצר או מוגן בצורה כלשהי. כמה
מאיתנו נשלחו לסייר בו ללא מדים כדי לראות אם קיימות אילו
הגנות. הם לא מצאו דבר מלבד מקומיים ידידותיים שהיו מוכנים
להסביר כל דבר באריכות ואף לסטות מדרכם כדי להדריך את
ה"תיירים" ליעד בו חפצו. רק דבר אחד היה ברור בעליל - הם לא
רצו כל קשר לשלטון המרכזי: דגל המושבה לא הונף ברחבי הכפר, לא
נמצא בו אף אחד מסמלי השלטון והכפר גם לא התחבר לרשתות החשמל
או התקשורת של המושבה.
הסיור לא הצליח לוודא קיום נשק. אף אחד מהמקומיים לא נשא נשק
כלשהו וגם במבנים אותם ביקרו לא ראו כל זכר לנשק, אך זה יכול
היה להיות מוסתר מעין מבקר אקראי ועדיין להיות בהישג יד.
המפקד החליט להציב אותנו מסביב לכפר ושלח צוות קטן כדי להביא
את מנהיג המורדים - ראש הכפר, בעצם - לשיחה איתו. הצוות לא
נתקל בכל התנגדות. הוא התעכב מעט רק כדי לאפשר לראש הכפר לעבור
לבגדי השרד שלו לקראת הפגישה.
לא נכחתי בפגישה ואיני יודע בביטחון מה קרה בה, אך כשעה לאחר
תחילתה לווה ראש הכפר חזרה למקומו. זמן קצר אחרי כן התקבצו כל
בני הכפר בכיכר המרכזית והחלו לדון במשהו - כנראה במה שהועלה
בשיחה.
  לאחר כשעה של דיונים יצא ראש הכפר לכיוון בו פגש את המפקד.
בזמן ששוחח עם המפקד ראיתי את האחרים מתחלקים לשתי קבוצות.
בקבוצה אחת, שהתיישבה בכיכר המרכזית, נשארו כל גברי הכפר וגם
הנערים. הנשים התפזרו לבתים וחזרו לאחר זמן קצר כשהן נושאות
איתן תרמילים גדולים. הן התארגנו יחד עם הילדים המעטים לקבוצה
נוספת והתיישבו בשולי הכיכר כמחכות, לא ברור למה.
מפקד המחלקה כינס את כולנו אליו והעמיד אותנו במסדר, פנינו
לכיוון הכפר. אני בטוח שנראינו ככח מאיים מאד - קרוב למאה
חיילים חמושים היטב המגיבים כולם כאיש אחד לפקודת מפקדם.
"ראש הכפר ביקש להעביר לכם מסר", הודיע לנו המפקד לפני שנתן
לראש הכפר לדבר.
"אני יודע שקיבלתם פקודות מפורשות כיצד להתנהג כלפי המורדים,
וכמוני יודעים גם השאר. אף אחד מאיתנו אינו מצפה מכם לנהוג
בניגוד לפקודות. אני מבקש שתבצעו את הפקודות באופן מלא ומדויק
ותימנעו מכל מעשה של אכזריות ורשע. אם כך תעשו, לא יקרה לכם כל
רע. ביקשתי מהמפקד ואני מבקש גם מכל אחד מכם - אנא התייחסו יפה
לנשים ולילדים. הנשים אינן מתמצאות בפוליטיקה ואינן מבינות כלל
במה מדובר, ובוודאי כך הילדים. עזרו להם לעבור את המשבר הצפוי
וגם אתם תצאו נשכרים מכך. ולכל אלו שיאמרו לכם בעתיד כי הייתם
צריכים לפעול אחרת ענו רק שזו הייתה ההחלטה שלנו, המונטזורים,
ולכם לא היה בה כל חלק. תודה שהסכמתם לשמוע אותי."
הוא פנה לחזור לעבר הכפר. ברגע שראו אותו המקומיים, קמה קבוצת
הנשים והילדים והחלה לצעוד לכיוון בו נמצאנו.
המפקד כבר ידע במה מדובר, אך לרובנו נשארו דברי ראש הכפר בגדר
חידה, אם כי לא לזמן רב. הנשים התקרבו, והמפקד ביקש מכמה
חיילים ללוותן לעבר המחנה שלנו שנמצא מעבר לגבעה, הנשים נשארו
שם בהשגחת הצוות המנהלתי בעוד החיילים חזרו אלינו תוך זמן
קצר.
קשה לי לדבר על מה שקרה בהמשך, על אף נאומו של ראש הכפר. המפקד
הסביר לנו: "למורדים ניתנה בחירה: קבלת מרות השלטון המרכזי או
הוצאה להורג. אסיפת הגברים בחרה באפשרות השנייה. עדיין תהיה
לכל אחד מהם אפשרות להתחרט. הכח ייכנס לכפר תוך זמן קצר ולכל
אחד מן הגברים יימסר טופס בו יסמן את בחירתו. אלו שיבחרו לקבל
את מרות המשטר יוכלו לחזור לחייהם הרגילים לאחר חקירה קצרה.
האחרים ירוכזו בכיכר ויוצאו להורג. יש למישהו שאלות?"
הרגשנו המומים מכדי לשאול. היינו מוכנים לקרב וגם למוות שקרב
יכול לגרום בין הלוחמים. לא היינו מוכנים כלל להיות יחידת
הוצאה להורג. נדמה לי שגם המפקד לא היה מוכן לכך.
ראינו את הגברים שבכפר מתחילים לחפור. הם חפרו בכיכר בור גדול
וערמו לצידו את העפר שהוצא. כאשר הגיעו לעומק שנראה להם מתאים
התיישבו כולם שוב לצד הבור וחיכו, לכאורה באדישות, למה שיבוא
בהמשך.
  ההמשך היה נורא עוד יותר. הכפריים נעמדו בשולי הבור בקבוצות
של חמישה, בעוד החיילים התחלפו בתפקיד כיתת היורים. הגופות
נפלו ישר לבור - אפילו לא היה צורך לסחוב אותן, וגם את האתים
לכיסוי הבור הכינו לנו לצד ערימת העפר. לכאורה ניצחנו - אף אחד
מהמורדים לא נשאר בחיים ואנו לא סבלנו כל אבידות - אך אף אחד
לא חש תחושת ניצחון.
כשחזרנו למחנה נראינו כאילו נוצחנו בקרב. פנינו נפולות, עינינו
כבויות ורגלינו בקושי נושאות אותנו, על אף השעה המוקדמת. המפקד
הורה לנו להתקלח ולהחליף בגדים. זה שיפר את ההרגשה רק במקצת.
הופתענו מאד לראות את הנשים מחכות לנו בחדר האוכל. הן נראו
עליזות ורעננות כאילו נמצאו בנופש. הייתי בטוח שהן ידעו, לפחות
באופן כללי, מה קרה בכפר והן בוודאי שמעו את הדי היריות. הוצאה
להורג התבצעה תמיד בעזרת רובה קליעים ולא נשק הלייזר השקט. בכל
זאת נראו הנשים כאילו רק חיכו לבואנו כדי לשמח את רוחנו ולבלות
בחברתנו. הן הצליחו בהחלט במשימה. תוך זמן קצר התמלא חדר האוכל
בקולות צחוק, דיבורים ואפילו שירה. באופן מוזר היה מספר הנשים
דומה מאד למספר החיילים. מחדר האוכל יצאנו זוגות-זוגות. הנשים
ליוו אותנו גם למיטה.
מקובל להאשים חיילים שמבלים עם נשות המנוצחים באונס, אבל אני
נשבע שאיש מאיתנו לא אנס אותן. כמעט ההיפך הוא הנכון. אני זוכר
שהגעתי לחדר האוכל בין האחרונים. רוב הנשים כבר ישבו על ברכי
חבריי ליחידה ונראה היה לי כי אני אשאר לבד. ליד הדלת ראיתי
קבוצה של ילדות, או כך חשבתי. אחת מהן פרשה מן הקבוצה ובאה
לעברי. מקרוב ראיתי שכבר אינה ילדה. ירכיה התרחבו ושדיה הציצו
ממחשוף חולצתה באופן שלא הותיר ספק בליבי.
"אני רואה שאתה במצב רוח ירוד. בוא ואעזור לך לשפר אותו," אמרה
לי. היא לקחה את ידי והובילה אותי למקום פנוי ליד אחד
השולחנות. היא מזגה לי משקה לכוס, מילאה את צלחתי ואז התיישבה
על ברכיי והחלה להאכיל אותי כאילו הייתי עדיין ילד. כמה
פירורים נפלו מן המזלג לתוך המחשוף והיא ביקשה את עזרתי כדי
לנקות אותם. עדיין הכל נראה לי מוזר. למה טרחו כל-כך לשמח
אותנו? אבל הצעירה שעל ברכיי הייתה נחושה. עד לסיום הארוחה כבר
הספיקו ידיי לגלות את כל צפונות גופה וגם ידיה כבר ביקרו מתחת
לבגדיי. היה ברור מאד שנבלה יחד את הלילה וזה כבר לא נראה לי
מוזר באותו רגע.
היחידה שלנו נשארה במקום עוד זמן מה. כולנו עמדנו לסיים את
השירות תוך כמה שבועות ולא הייתה לנו כל משימה אחרת, בעוד נשות
המונטזורים הנעימו לנו את הזמן. אף אחת מהן לא יצרה קשר קבוע
עם מישהו מאיתנו. בתחילת כל ארוחה הן היו מתקבצות יחד ואז
מתפזרות מחדש בין החיילים ובוחרות לעצמן בן זוג עד לארוחה
הבאה. מהשיחות איתן הבנתי שגם בכפר הן חיו במעין קומונה, בה
מספר גברים ונשים היו גרים יחד ללא זוגיות קבועה.
ככל שהתקרב תאריך השחרור התברר שהנשים לא התכוונו לחזור לכפר.
"אין לנו מה לחפש שם" אמרו. "איננו יודעות להתקיים בכוחות
עצמנו. אנו חייבות שיהיו גברים לצידנו."
גם לכך הספקתי לשים לב. הן היו נהדרות באופן בו התייחסו אלינו,
פינקו אותנו וטיפלו בנו, אך לא היה להן מושג כמעט בכלום. היינו
חייבים אפילו להזכיר להן להחליף בגדים מידי פעם, אחרת היו
נשארות בבגדיהן המלוכלכים. את אלו הוספנו לכביסה הצבאית שלנו -
הן לא ידעו להשתמש במכונות הכביסה וגם לא ידעו לכבס ללא מכונה.
לבקשת המפקד הן הסכימו לעזור במטבח, אך הטבח גירש אותן משם, כי
הן התמצאו בעבודות המטבח פחות מאחרון הטירונים.
המפקד היה מודאג. גם הוא כבר נקשר לקבוצת הנשים, והוא ידע שלא
יוכל להשאירן לבדן ברגע שהפלוגה תשתחרר. הוא פנה למפקד הגדוד,
ודרכו ארגנו השלטונות מחנה קבע: המחנה הזמני בו שהינו עד אז
ימשיך לשמש למגוריהן. צוות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים
וכמה עובדי משק יוצב במחנה כדי להכין את הנשים הללו לחיים
עצמאיים. הפתרון נשמע הוגן וסביר. המפקד חשב שזהו פתרון ראוי
וגם הנשים הסכימו לקבלו.
הצוות האזרחי הגיע למחנה יומיים לפני שאנחנו עמדנו להשתחרר.
הרופאה שבצוות הקדישה את היום הראשון לבדיקת הנשים ואז ביקשה
לשוחח עם המפקד. זה היה בחדר האוכל, כך שכולנו שמענו לפחות
קטעים מן השיחה.
"אתה יודע שכל הנשים בקבוצה הזאת הן בתחילת הריון?" שאלה.
"לא. איך יכולתי לדעת?"
"בוודאי גם לא ידעת שהן קיימו יחסי מין עם החיילים..."
"זה דווקא ידעתי, אך כולם כאן בוגרים בעיני החוק ורשאים לקיים
יחסים עם מי ומתי שמתאים להם, כל עוד זה לא פוגע בכשרות מבצעית
של היחידה."
"וזה נראה לך הגיוני שמתוך תשעים ושמונה נשים במחנה יש תשעים
ושבע בחודש ראשון של ההריון?"
"בוודאי. הן קיימו יחסים עם כל גבר מזדמן בכל רגע פנוי. מה עם
האחרונה?"
"היא כבר הייתה בהריון כשהגיעה. היא בחודש שלישי."
"מעניין..."
"ואתה לא מתכוון לעשות שום דבר בקשר לזה?"
"מה את רוצה שאעשה? אף אחד לא עבר כאן שום עבירה. אף אחת
מהנשים לא נאנסה, אף אחת לא אולצה ליחסים בניגוד לרצונה ואף
אחד מהחיילים לא פעל באופן אסור. הנשים יזמו את היחסים באופן
פעיל, מי כמוני יודע."
"גם אתה שכבת איתן?"
"איך אפשר היה להימנע מזה?"
הרופאה הרימה ידיה בתנועה של ייאוש או כניעה. היא פשוט לא
הייתה מסוגלת להבין. במבט לאחור גם אני איני מבין.

ביום האחרון נסענו כולנו למפקדת הגדוד. היינו צריכים להחזיר
ציוד, לקבל מכתבי שחרור והמלצות, אך קודם לכל להשתתף במסדר
חגיגי לציון סיום תקופת השירות שלנו. מפקד החטיבה הגיע גם הוא
כדי להיות נוכח בטקס.
צעדנו בשלשות על מגרש המסדרים, נעמדנו מול בימת הכבוד במבנה
מסודר, ואז קם מפקד החטיבה לשאת את דבריו. הוא שיבח את כולנו
על העבודה המסורה שעשינו בשלוש שנות שירותנו וגולת הכותרת -
הכנעת המרד שאיים על שלמות המושבה. המבצע, שעבר בהצלחה מלאה
וללא כל נפגעים, זיכה את מפקד הגדוד במדליה. מפקד החטיבה ענד
למפקד הגדוד את הסרט ממנו נתלה ריבוע מתכתי מבריק, מעוגל
בקצותיו, ועליו סמלי המושבה והצבא.
לאחר סיום הטקס המשכנו בתהליך השחרור ולבסוף זכינו לעוד סעודה
חגיגית, שאחריה חיכו לנו כבר הרחפות כדי להסיע אותנו לעיר
הקרובה. מפקד הגדוד, רכוב על סוסו - סוס עליו כבר רכב לפני
שהתגייסתי, בא לוודא שהכל מתנהל כשורה. הוא היה עדיין במדים
והמדליה נוצצת על חזהו. הוא ירד מן הסוס ולחץ את ידי כל אחד מן
המשתחררים שהחלו לעלות לרחפות. לאחר שהאחרונים עלו פנה חזרה
לסוס. הוא עמד לידו כשאחת הרחפות החלה לנוע.
הסוס נבהל, ככל הנראה. רגלו האחורית התכווצה בבהלה ובעטה,
פוגעת במפקד הגדוד. הבעיטה לא הייתה חזקה במיוחד, אך היא פגעה
במדליה. המתכת המלוטשת חדרה בין הצלעות, המשיכה פנימה ונעצרה
בתוך הלב. הוא אפילו לא הספיק להבין ממה נהרג.
היינו צריכים לראות בזה סימן אזהרה, להבין שיש כאן יותר
ממקריות אומללה, אבל אף אחד לא שם לב. מפקד הגדוד נקבר בטקס
מכובד ואיש, כך נראה לי, לא ניסה להבין איך משהו כזה קרה.

חוזה הגיוס הבטיח לי זכות לחלקת אדמה חקלאית - חווה, בעצם -
לאחר סיום השירות. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהתגייסתי
מלכתחילה. הוריי הקימו חווה לתפארת במושבה אחרת לפני שנולדתי,
אבל בתור האחרון מבין תשעת ילדיהם לא יכולתי לסמוך על חלקי
בירושה כדי להתקדם לחיים עצמאיים, וגם לא רציתי. העדפתי להתחיל
מחדש, בדיוק כפי שעשה אבי לפני שנות דור.
נדרשו למערכת הבירוקרטית יותר משלושה חודשים כדי להקצות לי את
השטח המתאים ולספק את המבנים והציוד שנכללו בחוזה. כעת הייתי
חייב להשקיע עבודה רבה בהכשרת השטח הפראי והפיכתו לחווה של
ממש. יחד עם כמה מבעלי השטחים הסמוכים - רובם צעירים בגילי -
הצלחתי במשימה, אך במשך כמה חודשים הייתי שקוע כל-כולי בעבודה
בחווה ולא שמתי לב לכלום. עם זאת השתדלתי לא להישאר לבדי אף
פעם. בזמנים שכאלו היו הזיכרונות מכפר המונטזורים חוזרים
ועולים. עד כמה שניסיתי לומר לעצמי שרק ביצעתי פקודה חוקית
ואפילו ראש הכפר עודד אותנו - עדיין הרגשתי רע לגבי התקופה
ההיא.
חגגתי עם שכניי את סיום עבודות ההכשרה. כל שנותר כעת הוא
להמתין לעונה המתאימה כדי לזרוע ולשתול ואז לתת לצמחים לגדול.
מסר מוזר קטע את השגרה. הוא הגיע ממפקד הפלוגה לשעבר. "כזכור
לך, קבוצת נשים מכפר המונטזורים בילתה עם חיילי הפלוגה בשבועות
האחרונים לפני השחרור. כולן נכנסו להריון וכולן ילדו תינוקות
מקסימים. כעת, שבועות ספורים לאחר הלידה, התעוררה בעיה חריפה.
נראה כאילו הנשים נתקפו באיזו מגיפה. כמחציתן כבר מתו ממנה
בזמן כתיבת מכתב זה, והרופאים אינם יודעים מה לעשות כדי להציל
את הנותרות."
זה באמת נשמע חמור, אך מה התכוון שנעשה?
"היות ורוב הילדים נוצרו כתוצאה מהקשר בין הנשים הללו לבין
חיילי הפלוגה, נראה שזו חובתנו המוסרית לאמץ את היתומים הקטנים
הללו. פניתי לכל חיילי הפלוגה לשעבר בבקשה להתכנס במחנה הישן
לשעבר בסוף השבוע הקרוב כדי לראות מה אפשר לעשות וכיצד נוכל
להבטיח את עתיד הילדים הללו - צאצאים של הפלוגה."
בהמשך נמסרו פרטים טכניים, אפיקי קשר וחוות דעת רפואיות. אלו
לא עניינו אותי. הרגשתי חייב לבוא ולעזור. אלה התינוקות שלנו -
אחד או אחת מהם עשוי להיות שלי. אולי יותר מאחד...
מהרחפת האישית ששכרתי בעיר הקרובה נראה המחנה נטוש. רק מקרוב
אפשר היה להבחין בסימנים אחרים. רק אחד ממבני המגורים נראה
עדיין בשימוש. האחרים פערו את דלתותיהם לרווחה כאילו להדגיש את
הריקנות בתוכם. אולם האוכל - לשעבר, הייתי חייב לציין - שינה
את תפקידו לגמרי. צוות קטן של רופאים, אחיות ואנשי סיעוד ניסה
לטפל בתשעים ושמונה התינוקות. לא פלא שנראו מותשים.
נאלצנו להעביר את האסיפה שלנו לאחד המבנים הנטושים. הרופאים
היו משוכנעים שהמחלה שהרגה את כל האמהות לא תפגע בנו. גם אף
אחת מהנשים בצוות הרפואי או הסיעודי לא נפגעה.
האסיפה נמשכה זמן קצר מאד. כולנו חשנו אחראים לתינוקות הללו
ופעלנו בהתאם. חזרנו לבית התינוקות וכל אחד מאיתנו התכוון
לבחור את התינוק המתאים לו. צעדנו בין העריסות והצצנו בהם.
כולם היו יפים מאד. תינוקת אחת משכה את ליבי במיוחד. היא הייתה
בת שבועיים בלבד - בין אחרוני התינוקות שנולדו. היו לה עיניים
כחולות ושיער חום-בהיר כשלי וברגע שסובבה עיניה לעברי ידעתי
שחיי וחייה ייקשרו לתמיד. חזרתי לחווה נושא את זורה בעריסה.
לא יכולתי לקבל כעת עזרה משכניי, אך הידיעה על הרווק הצעיר
שמגדל לבדו תינוקת התפשטה במהירות. כמה נשים צעירות התנדבו
לעזור לי. הן לא התעניינו באמת בתינוקת, וגם לא התעניינו בי
במיוחד אך כולן התעניינו בחווה. אפילו אני הבנתי את כוונותיהן
די מהר. המשכתי לטפל בזורה, להאכיל אותה, לרחוץ אותה ולהחליף
לה חיתולים. האורחות שלי הסתפקו בכמה ציוצי חיבה לתינוקת,
ולא-כל-כך בעזרה של ממש.
  לבסוף נשארה רק אחת. מלאני אהבה את זורה באמת. מרגע שהגיעה
התחילה לעזור ממש - טיפלה בתינוקת, בישלה ארוחות, דאגה לכביסה
נקייה. לא נראה לי שאהבה אותי במיוחד בתחילה. היא פשוט התייחסה
אליי כחלק ממנה והשפיעה עליי את אהבתה רק בתור שכזה. עם הזמן,
התחילה לחבב אותי, ולו רק בגלל שראתה את אהבתי הרבה לתינוקת,
וגם אני התחלתי להיקשר אליה.
היה זה רק טבעי שנתחתן כמה חודשים אחרי כן. קשה לומר שאהבתי את
מלאני באותה מידה שאהבה אותי, אבל אהבתי אותה, לפחות במידה
ניכרת. השנה הראשונה שלנו כמשפחה הייתה מאושרת. מלאני שמחה
להיות לצידי תמיד ואושרה היה מדבק. גם זורה, שגדלה במשך השנה
והייתה לילדה קטנה וסקרנית הוסיפה המון לאושרנו.
השנה השנייה הייתה הרבה פחות טובה. מלאני רצתה להביא לי עוד
ילד ואני שמחתי להיענות ולבצע את חלקי במשימה, אך לא היו לכך
כל תוצאות. התחלנו בסדרה של בדיקות שלא גילו דבר ואז המשכנו
לסדרה נוספת של בדיקות מעמיקות יותר, בסופן נמצא משהו מוזר:
הזרע שלי, שהיה תקין וחיוני לפי כל הקריטריונים, והביציות של
מלאני - גם הן תקינות מעל ומעבר, פשוט לא התחברו. לא ניתן היה
למצוא לכך שום הסבר.
כאילו כדי להוסיף לבעיה, נתבעתי על ידי בחורה איתה ביליתי כמה
לילות לאחר השחרור. היא טענה שאני הייתי אבי בנה ודרשה ממני
מזונות. בדיקה גנטית פשוטה הוכיחה זאת כשקר, אך זרע הפורענות
כבר נזרע. מלאני החלה לבדוק עם מי עוד ביליתי לפני שהכרתי אותה
ולבסוף מצאה מישהי שנכנסה ממני להריון והפילה כי לא רצתה
בוולד.
מלאני נשברה לגמרי. עם כל אהבתה לזורה היא לא הייתה מוכנה
לוותר על ילד משלה, והידיעה כי לא תוכל לקבל ממני ילד, גם אם
אחרת הייתה מסוגלת לכך, פגעה בה קשות. לי זה לא שינה במיוחד.
זורה מילאה את כולי ולא הרגשתי צורך בילד נוסף. אבל הנישואין
שלנו כבר לא החזיקו מעמד.
זורה בת השנתיים לא הבינה למה אימה בוכה, למה היא אורזת
מזוודות, מחבקת אותה ואותי ואז נוסעת מבלי לחזור. גם אני לא
ידעתי להסביר לה. רק הבטחתי לה שאני לא אעזוב אותה לעולם,
וילדתי היפה חיבקה אותי, הביטה בי בעיני התכלת שלה ואמרה "אני
יודעת."
לא נישאתי שוב. לזורה שכרתי מטפלת ששהתה איתה בשעות בהן הייתי
עסוק, ולאחר שגדלה קצת ויתרתי גם על המטפלת.
זורה הייתה ילדה למופת. כבר מגיל שנתיים ניסתה לעזור בחווה ככל
יכולתה. למראה רצינותה אפשר היה לחשוב שהיא מבוגרת בהרבה. עם
זאת נשארה ילדה חייכנית ועליזה וקול צחוקה המתגלגל נשמע
למרחקים.
הייתי מבלה שעות רבות בחברתה. שוחחנו על כל דבר ללא כל סייגים.
היא סיפרה לי על חלומותיה ועל פחדיה, ואני הייתי מעודד אותה
ומספר לה על חוויות הילדות שלי.  עם הזמן הלכו השיחות הללו
והתארכו. היינו יושבים שעות כל ערב ומשוחחים על כל נושא שעניין
אחד מאיתנו.
השנים חלפו ביעף. לפני שהתרגלתי לילדה הקטנה שלצידי כבר הפכה
לילדה גדולה, וכאילו בן לילה הייתה  לנערה מתבגרת שכל גברגברי
הסביבה משחרים לפתחה. זורה סיפרה לי הכל: מי היו החברות הכי
טובות בבית הספר; מתי קיבלה מחזור בפעם הראשונה; איך הרגישה
בפעם הראשונה שמישהו ביקש לצאת איתה; מה אהבה ומה לא-כל-כך
במקצועות הלימוד; מתי התנשקה ועם מי; על מי חלמה בהקיץ או
בחלום; מתי הרשתה לנער שמצא חן בעיניה ללטפה גם מתחת לתחתונים
וכן - גם מתי ועם מי קיימה לראשונה יחסי מין וכמה חששה מהרגע
הזה.
גם אני סיפרתי לה. סיפרתי לה על השירות הצבאי שלי, על
המונטזורים ועל האופן בו בחרתי בה, על הקמת החווה, על הנשים
שהכרתי ועל האם שהייתה לה למשך שנתיים. רוב הסיפורים האלה לא
כל-כך עניינו אותה. הכל קרה מבחינתה בתקופת הדינוזאורים, או
אולי טיפונת אחרי. מבחינתה היא הייתה ביתי לכל דבר ועניין,
וההיסטוריה לא הייתה חשובה כלל. עניין אותה הרבה יותר לשמוע על
האופן בו ניהלתי את החווה, כיצד קניתי את מה שנזקקנו לו ואיך
הצלחתי למכור במחיר טוב את התוצרת שלנו. היא רצתה לקחת חלק
פעיל בחווה ואני אפשרתי לה תמיד לעשות זאת בהתאם ליכולתה.
זורה לא רצתה לבוא איתי לטקס, אם כי חברתה הייתה יכולה לעודד
אותי. הבנתי אותה היטב. גם אם הנושא היה רחוק מאד ממחשבתה
ביום-יום, עדיין ידעה כי לפחות חלק מן הגברים שהוצאו להורג
באותו יום היו קרוביה, וגם קבר אימה, בצד השני של הגבעה, לא
יכול היה לעורר בה רגשות חיוביים.
היא חשה את היסוסיי לגבי העצרת אליה הוזמנתי וניסתה לעודד אותי
ככל יכולתה, אך רגשותיי השפיעו גם עליה. היא נפרדה ממני בעצב
לפני שיצאתי לשם. "אל תדאג, אבא. אני אטפל בחווה במקומך. רק
שמור על עצמך ואל תיתן לטקס להפריע לך," ביקשה ממני, אך עיניה
נראו פתאום עצובות.
השתדלתי לא לתת לטקס להשפיע עליי, אך הזכרונות צפו ועלו מעצמם:
הבור, הגברים המחכים באדישות להוצאה להורג, המבט בעיניהם רגע
לפני הלחיצה על ההדק. הם לא לחמו. הם גם לא מחו. נראה היה
כאילו הם ביצעו את חלקם בהצגה גדולה שבה גם אנחנו השתתפנו מבלי
לדעת. נדמה היה לי שראיתי אפילו בת-צחוק בעיני אחד הנידונים,
רגע לפני שהקליע קיפד את חייו. הייתכן?
זורה חיכתה לי בטרמינל מיד כשהגעתי. "אתה נראה עייף, אבא. בוא
הביתה, תנוח, תאכל משהו ואז תרגיש יותר טוב."
חייכתי אליה. מה יכולתי לומר לה? לו רק הייתי פחות מרוכז בעצמי
באותו רגע הייתי מבחין שגם היא עברה איזו חוויה קשה.
היא הסיעה אותי לחווה, נתנה לי ארוחה טובה - אף אחד לא היה
מסוגל להכין ארוחה טובה כמוה, ואז אילצה אותי ללכת לישון.
"השינה תרענן אותך ותשכיח את מה שמפריע לך," אמרה לי. איני
בטוח שהיא עצמה האמינה בכך.
התעוררתי אחרי כמה שעות. האור האדמדם בחלון הבהיר לי כי הלילה
מתקרב. מצאתי את זורה יושבת במטבח עם דמעות בעיניה.
"מה קרה? מישהו פגע בך? משהו מציק לך?"
"לא, אבא. אף אחד לא פגע בי. פשוט, בימים שנעדרת מכאן התגלה לי
משהו חדש ומפחיד על עצמי."
היא הביטה סביבה שוב. "בקרוב אצטרך לעזוב את המקום הזה," אמרה
בשקט.
"למה? זה מקומך כמעט מאז שנולדת והוא ימשיך להיות שלך גם אחרי
שאני כבר לא אהיה. אינך אוהבת אותו?"
היא הביטה בי בעיני התכלת שלה. המון אהבה ראיתי בעיניים הללו
אבל... משהו חדש... גם חמלה, והרבה.
"אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני כל-כך שונה ממך שאינך יכול
אפילו לתאר לעצמך."
"מה זאת אומרת? אני הרי ראיתי אותך כמעט מאז שנולדת. החלפתי לך
חיתולים, האכלתי אותך, רחצתי אותך, הייתי שותף לכאבי ההתבגרות
שלך וספגתי את דמעותייך אחרי אהבות נעורים נכזבות. אני מכיר
אותך ככל שאדם אחד מסוגל להכיר אדם אחר."
"זו בדיוק הבעיה, אבא. אני איני אדם - אני מונטזורית."
היא ראתה שלא הבנתי את כוונתה. עיניה נראו לפתע לאות וזקנות
כאילו חייתה כבר כמה מאות שנים. לאחר עוד רגע נשמה עמוקות
וחזרה להיראות כבת עשרים. האם דמיוני תעתע בי?
"המונטזורים נראים כבני אדם ומתפקדים כבני אדם, לפחות בכל מה
שנראה לעין, אבל הם אינם אנושיים. האם ראית אז בכפר מישהו
זקן?"
"רק השאמאן היה זקן, אפילו זקן מאד. מבין האחרים לא ראיתי אף
אחד שנראה מבוגר מגיל חמישים."
"זה לא נראה לך מוזר?"
"לא במיוחד. אל תשכחי שהייתי אז בחור צעיר ודי נאיבי."
"אתה עדיין כל-כך נאיבי, אבא. בגלל זה אני אוהבת אותך יותר,
וזו גם הסיבה שבגללה קשה לי לספר לך את מה שאני חייבת לספר."
היא נאנחה, והאנחה נשמעה כזו של אדם זקן מאד.
"המונטזורים אינם מתרבים כמו יצורים אחרים. הם אינם מתרבים
כלל, בעצם. ההפריה נוצרת כאשר נשמות הזכר והנקבה מתחברות
ביניהן. הילדים מכילים חלק מנשמות הוריהם, אך כדי להתבגר הם
חייבים לקבל את אחת הנשמות במלואה. אחד ההורים בוחר לעזוב את
גופו ולחבר את נשמתו לילד כדי להביא לבגרותו. בגלל זה כל זוג
מגדל רק שני ילדים. רק מי שלא הביא ילדים או שאיבד את ילדיו
לפני בגרותם יכול להזדקן."
"אבל את רק חצי מונטזורית! אביך הביולוגי היה אחד החיילים -
אולי אפילו אני."
היא שוב חייכה חיוך של זקנה. "אין דבר כזה - חצי מונטזורית.
החיילים היו יכולים לבלות עם הנקבות עוד שנים רבות ללא כל
תוצאות. הזכרים שהרגתם העבירו את נשמותיהם לנקבות ועיברו אותן.
רק כך יכולנו להיוולד. החיילים סיפקו את צרכיהם ובזבו קצת חומר
ביולוגי - זה הכל."
"זה נשמע כל-כך מסובך!"
"זה אפילו יותר מסובך מזה..." נאנחה שוב.
"אתה מבין - האב שגידל את הילד הוא זה שאמור לתרום את נשמתו
כדי להביאו לבגרות, לא זה שגרם להיווצרותו מלכתחילה."
"למה את מתכוונת?"
"רק אחרי שתתרום לי את נשמתך אוכל להתבגר באמת. זה נשמע נורא,
אני יודעת. הייתי שמחה לו יכולתי לשנות זאת - אך איני יכולה."
"כלומר - אני חייב למות כדי שאת תתבגרי?"
היא הנהנה עם דמעות בעיניה.
"אז מה אני צריך לעשות? מה את אמורה לעשות? האם את מתכוונת
להרוג אותי?"
"לא, אבא. לא אפגע בך לעולם, אבל אתה, כמו שאר האבות המאמצים,
כבר גוסס. ברגע שאימצתם אותנו הופעל המנגנון שיגרום למותכם.
זהו אותו מנגנון שגם מנע מכם להביא צאצאים אחרים. המונטזורים
לא רצו אף פעם לגרום לסבל שניתן למניעה."
"אז מה יקרה עכשיו, בהמשך?"
"אני אשאר איתך עד הרגע האחרון. אטפל בך ואוהב אותך כמו תמיד.
אבל כאשר נשמתך תעזוב את גופך היא לא תיעלם - היא תיספג בי
ותהפוך לחלק ממני. אתה לא תמות, אבא. אתה תמשיך לחיות בי."
הייתי חייב לחשוב על כך הרבה. באמת הרגשתי ירידה מסוימת במצב
בריאותי עוד לפני עצרת הזיכרון. ייחסתי אותה ללחץ בעבודה
ולשינויי מזג האוויר. גם העצרת המתקרבת לא שיפרה את מצב רוחי,
וכפי שהבנתי - רוב המשתתפים הרגישו כמוני. רק אלו שלא השתתפו
בדיכוי המרד יכלו באמת לחגוג. אנחנו רק שמחנו להניח את
הזיכרונות הללו מאחורינו, גם אם ילדינו המאומצים היוו תזכורת
מתמדת לטבח. הם היוו מבחינתנו גם כפרה מסוימת. כעת התברר שלא
די בה.
"ומתי זה צפוי לקרות?" שאלתי. התשובה לא הייתה חשובה, בעצם, אך
אפילו בתור נידון למוות רציתי לדעת מה עוד אוכל להספיק.
"זמן קצר אחרי שימלאו לי עשרים שנה," ענתה לי זורה. "עד אז
תוכל לחיות כמעט כרגיל. אולי תרגיש ירידה מסוימת בכמה תחומים,
אבל לא משהו ממש רציני."
"ומה יגרום למותי?"
"הרופאים כנראה יאבחנו זאת כשבץ מוחי או התקף לב, אבל אתה לא
תמות ממש. נשמתך תתמזג בי. רק גופך יישאר מאחור."
"איך את יודעת את כל זה? לפני שבוע הנושא אפילו לא עלה בדעתך!"
התקוממתי.
"הנושא עלה כבר לפני כמה חודשים. מאז שמלאו לי תשע-עשרה התחלתי
לחלום חלומות משונים, ולא רק בשינה. בהתחלה לא הבנתי. חשבתי
שאלה הזיות, כמו של מסוממים, אפילו שאף פעם לא השתמשתי
בסמים."
הייתי בטוח בכך. הסמים גורמים לאבדן שליטה, וזורה לא הייתה
מוכנה לאבד שליטה אף פעם, לפחות מאז שעמדה על דעתה.
"הלכתי למרפאה לוודא שאין לי הפרעה גופנית או נפשית שגורמת
להזיות - הם לא מצאו דבר. חשבתי שאולי אני עוברת שינויים
הורמונאליים - אבל כבר סיימתי את תהליך ההתבגרות הגופני ואני
לא בהריון, כך שגם זו לא הסיבה."
לרגע נראתה שוב כמו ילדה קטנה, כאשר הייתה באה אליי עם בעיה
אותה לא הצליחה לפתור בכוחות עצמה. נזכרתי שבאמת סיפרה לי על
ביקוריה במרפאה, אך נמנעה מלומר למה. תיארתי לעצמי שזה משהו
הקשור להיותה אישה צעירה ולא לחצתי להסבר.
זורה המשיכה: "לאט-לאט הבנתי שהזיכרונות האלה הם חלק ממני. הם
לא הזיות ולא חלומות. הם זיכרונות שהגיעו אלי מהוריי ומהוריהם
כמה וכמה דורות אחורה..."
לרגע השתתקה. נראה שניסתה לנסח את עצמה בבהירות, או אולי להבין
בכלל מה לומר.
"מהזיכרונות למדתי מי אני. מהם למדתי את כל הדברים שסיפרתי לך
והרבה יותר..."
היא הרימה את ראשה והביטה בי. "אתה זוכר, סיפרת שלא ראית בכפר
שום בית-ספר או משהו שיזכיר בית-ספר." לא היה כל ספק לאיזה כפר
התכוונה.
הנהנתי לאישור.
"בשיטה הזאת אין צורך בבית ספר. אני כבר מכילה את כל הזיכרונות
של הוריי ושל הוריהם ושל הורי-הוריהם ועוד ועוד. אפילו אלמד
בבית ספר כל חיי לא אוכל להגיע לרמה כזאת."
זה נשמע הגיוני. יש דברים שאנחנו לא חושבים עליהם במודע אך
יודעים אותם מניסיון חיים. אין כל דרך מסודרת להעבירם לדור
הבא, אך אם הדור הבא מקבל את כל זיכרונותינו, כולל ניסיון
החיים שלנו אז גם דברים כאלה עוברים.
"כמה דורות אחורה את זוכרת?" שאלתי.
היא לא ענתה מיד. כנראה ניסתה לבדוק. "לפחות עשרה דורות, אבל
הזיכרונות פחות חדים ככל שמתרחקים אחורה. צריך להבין שאני
מכילה כמעט בשלמות את נשמות הוריי, אבל רק רבע מנשמות הוריהם
והרבה פחות ככל שמתרחקים. מעבר לעשרים דורות אחורה אלו רק
תחושות עמומות ואינסטינקטים, אך לא שום דבר ברור."
הבטתי בה. זו הייתה עדיין זורה שלי, התינוקת היתומה שהבאתי
הביתה, הילדה הצחקנית שהאירה את חיי, הנערה שאיתה עברתי את
כאבי ההתבגרות, האישה הצעירה שתירש את החווה - ואת נשמתי -
בבוא היום. חייכתי אליה. לא יכולתי שלא לחייך אליה. בין אם היא
אדם ובין מונטזורית - היא הנשמה הקרובה אלי ביותר.
"את בטוחה שכל מה שסיפרת לי אמנם נכון?"
"כל-כך הייתי רוצה שלא יהיה! אבל אתה יכול לבדוק. היו כמה
ילדים קטנים עם הנשים. נדמה לי שגם הם אומצו. מה קרה איתם?
והתינוק הראשון, זה שנולד כמה חודשים לפני האחרים - מה מצב
אביו המאמץ?"
נזכרתי שאחד הילדים - כבן חמש באותו זמן - אומץ על-ידי הטבח
שלנו. לפני כארבע שנים נודע לנו על מותו בתאונת דרכים. לא
זכרתי פרטים לגבי אחרים, אבל הקשרים המחודשים עם חברי לפלוגה
יכלו לעזור כאן.
תוך כמה ימים כבר קיבלתי תמונה ברורה. כל האבות המאמצים של
הילדים נפטרו כאשר לילדים מלאו עשרים שנה. לא בדיוק ביום
ההולדת אך בטווח של כשלושה חודשים ממנו. אביו של התינוק הראשון
היה מאושפז כחולה סופני. הרופאים העריכו שנותרה לו פחות מחצי
שנה. כל האחרים נשמעו מדוכדכים למדי כאשר שוחחתי איתם, גם אם
לא סיפרו למה.
"כנראה שהכל נכון," אמרתי לזורה. היא חיבקה אותי.
"לא הייתי משקרת לך, אבא. אתה כבר צריך לדעת."
"אני יודע, אבל יכולת לטעות."
"הלוואי!"
"את יודעת מה קורה לגבי האחרים?"
"כן, אנחנו בקשר," ענתה לי.
"ממתי?"
"רק בימים האחרונים. כנראה שבכולנו התעוררה המודעות רק בימים
האחרונים - אולי זה קשור לטקס - וכך מצאנו את הקשר בינינו."
"איזה קשר?"
"המונטזורים אינם מתקשרים רק בדיבור. הדיבור נוח כדרך תקשורת
עם אחרים, אך ביניהם המונטזורים מתקשרים ישירות. זהו קשר ישיר
בין הנשמות."
היא ראתה את פרצופי התמהה. "אדגים לך," הציעה.
לאחר עוד רגע חשתי כאילו ליטפה אותי ודיברה אליי באופן מרגיע,
אפילו שישבה מולי בפה סגור וידיים משוכלות. עצמתי את עיניי
והתמכרתי לתחושה, להרגשת הקרבה הבלתי-אמצעית אל ביתי.
הזמן חלף מהר משרציתי. בעוד כמה שבועות נחגוג את יום הולדתה
העשרים של זורה. זמן מה אחרי כן אתן לנשמתי להתמזג לתוכה. האם
בכך אהפוך למונטזורי בעצמי? זורה אינה יודעת את התשובה. היא רק
יודעת שמיזוג נשמות ההורים המאמצים יחזק מאד את הדור הצעיר.
נשמותינו אינן בנויות מקרעי נשמות של דורות קודמים - הן שלמות
ואחידות. דור זה יוכל להביא יותר משני ילדים לזוג. זו כנראה
הסיבה שהמונטזורים בחרו ב"מרד". זו הייתה דרכם לסיים שלב אחד
בהתפתחות המין ולהתחיל שלב חדש, מופרה בנשמות חדשות. זורה כבר
לא הייתה צריכה לומר לי זאת - למסקנה הזאת הגעתי בעצמי.
היא הזמינה כמה מן התינוקות המאומצים ליום הולדתה - את אלו
שגרים קרוב. ניסיתי לברר, בעזרתה כמובן, מה קורה בין האבות
המאמצים האחרים לבין ילדיהם המאומצים. מסתבר שרוב המונטזורים
הצעירים בחרו לא לספר דבר להוריהם. אחד מאלו שסיפרו התחרט מהר
מאד. אביו המאמץ לא היה מוכן לקבל את הידיעה שעליו לתרום את
נפשו. הידיעה גרמה לו לפרץ של אלימות, ולולא היה בנו בעל
יכולות אל-אנושיות היה בוודאי נפצע קשות או אפילו מת. תודות
ליכולותיו אלו הצליח הצעיר למנוע מאביו לגרום לו נזק של ממש,
בעוד האב החליק ופגע בראשו במעקה אבן. מאז הוא נמצא בתרדמת
ומאושפז בבית החולים. הרופאים אינם מאמינים שיתעורר אי-פעם
מהתרדמת.
זורה הבטיחה לי שתמשיך לגור בחווה לפחות לזמן מה אחרי
שנשמותינו יתאחדו, שאז אוכל להשפיע ממילא על כל מעשיה. אני
תוהה איך זה יהיה. האם עדיין אהיה אני ממש, או רק חלק מזורה.
גם לכך אין לה תשובה.
כנראה שאמות משבץ. מצבי הרפואי מעולה, ואפילו המיחושים שהרגשתי
לפני כמה חודשים היו כנראה משהו חולף. הרופא אמר לי שאחיה עד
מאה ועשרים, אבל אני כבר יודע שזמני קצוב. ובעצם - מה זה משנה?
העיקר שזורה שלי תחיה חיים מלאים ומאושרים כאדם, כמונטזורית או
בכל צורה שתבחר. מרגע שבחרתי להיות אביה הקדשתי ממילא את כל
חיי בשבילה. תמיד ידעתי שכהורה, טובתה ובטחונה של ביתי באים
לפני ומעל לכל שיקול אחר, ושאהיה מוכן להקריב את חיי למענה.
כעת היא זקוקה בדיוק לזה -לכך שאוותר על חיי כאדם כדי שאוכל
להתמזג איתה ולהמשיך בחיי-חייה כמונטזורית. ועדיין היא תהיה
הילדה שלי...