כשמוריס מנגן העיר נשימתה עוצרת
בחלונות הראווה כל הבובות קופאות מיד.
הציפורים עונות בשיר מיציע הצמרת
ושתי זקנות על הספסל נעות מצד לצד.

כשמוריס מנגן הוא מתבונן אל קו האופק
הוא לא רואה דבר, הוא רק הוזה את התמונות.
בו ובאקורדיון שלו פועם אותו הדופק
ומשניהם ביחד פורצות המנגינות.

והניגון נישא הרחק כמו עשן ברוח
פורש כנפיים למרום עם ציפורי השיר
והוא שוטף את הרחובות כמו נהר פרוע
ומסתחרר על הגגות של כל בתי העיר.

כשמוריס מנגן הוא והמוזיקה ביחד
שטים על גב ענן אל הרקיע השביעי
ורק צנצנת הזכוכית שלרגליו מונחת
רומזת שאולי חסר כאן חסד אלוהי.

אנשים חולפים ואז אחד משליך מטבע
ואחרים בוהים דרכו כאילו הוא שקוף
אך הוא מזמן כבר לא רואה וגם אינו שומע
הוא והאקורדיון שלו לומדים עכשיו לעוף.

והניגון נישא הרחק כמו עשן ברוח
פורש כנפיים למרום עם ציפורי השיר
והוא שוטף את הרחובות כמו נהר פרוע
ומסתחרר על הגגות של כל בתי העיר.

בלילה על קרטון עבה ליד פחי הזבל
הוא על האקורדיון מניח את ראשו הסב
ומתענג בחלומו על צליל מתוק של נבל
וכוכבים נושרים עליו כמטבעות זהב.

המלאכים שרים לו שיר וגם נותנים לו פרח
ואלוהים כאב  רחום קורא לו: "מוריס, בני!"
וכשמאיר היום הוא מכוסה שמיכה של קרח
ועל פניו קפוא חיוך של אושר דמיוני.