כאבן שואבת הקבר שלך
ממגנט אותי אליו
אבא
אני אוהבת את בית העלמין
בצהריי יום שישי
(אני אוהבת את צמד המילים הזה
"בית עלמין"
כאילו השוכנים בו
הם בני על-מין,
על אנושיים
מעל לצרכים הארציים
שמושכים אותנו
מ
 ט
   ה)

ויכולו השמיים
והארץ
וכל צבאם
ואשבות מכל מלאכתי
אשר עשיתי
ואבקר אותך
אבא
ואשקה את הגינה
שמעליך
(או מתחתיך
הכל יחסי
כל כך)
ואלטף את האבן
שלמראשותיך
או למרגלותיך
במקום את תלתלי הכסף
שלך ואדמע
ואדום
ואניח אבן
היכן שפעם
פעם ליבך

איש אחד עומד בפתח
בית העלמין
דועך כאש התמיד
שומר הגן
אשר גורש
אל מחוץ לחומות
נשכח ונדחק
אל חלקת המתים
מת-חי שבטח גם לו היו פעם
בית, אישה, עבודה, ילדים
אני מצלצלת שני שקלים
לתוך כלי פלסטיק
ששימש פעם ככלי אוכל
והתמחזר לכדי קופת צדקה
בגילגולו החדש
כשאין לי כסף
קטן אני משאירה בקבוק של מים
קרים

האצבע בסכר
אסור לשלוף אותה החוצה
בתנועה חדה
יש לתת למים
לטפטף
יש למשוך אותה
עד כדי מחיצתה
ומיד לתת אותה שוב
בחור

אמא שלי אומרת שהיא מכירה אותו
מהשיכון שהוא היה פעם
ילד יפה
שיש לו אחים אבל מאז
שהוריו מתו עליו
מצבו התדרדר
אני רוצה לדבר איתו פעם
אבל יודעת שלעולם לא
אפתח בשיחה איתו
בלי לדעת בעצם מדוע
שלא

(אני פתאום חרדה
מהיום שאגיע לבית העלמין
והוא לא יעמוד שם בשער)

והחור גדל כל הזמן
מתרחב
מתפשט כסרטן
בולע את הזרוע
את הכתף בולע
את פלג הגוף העליון
טובע
הראש מבצבץ
מנסה לצוף
לשאוף אוויר

הכל נוגע בי
משייף את העור
כמו נייר זכוכית
כל אימת שאביט לחיים
בעיניים

תרנגולי הודו בכלובים פתוחים
באחורי משאית על כביש החוף
הודו לה' כי טוב
אין ייאוש בעולם
ואין צער
בעלי חיים

ילדים נורווגים נורים
בזה אחר זה במחול צייד מטורף
באי ירקרק באוקיינוס שאיני יודעת את שמו

אנשים מיואשים ובודדים
בודים רגע של ביחד
מאוחדים בצעקות
נגד מציאות שהם כל כך היו רוצים להיות
חלק ממנה

אישה עם קול גדול
ותסרוקת גדולה
צעירה ממני
בארבע שנים הלכה
הערב לעולמה
ממנת יתר
של הרס עצמי

אני לבד

(אם היו בי רחמים
הייתי בוכה עכשיו
אבל האצבע בסכר)

אתה ילד שאימצתי
מלשון אומץ
את כל התעוזה שלי
בזבזתי עליך
אתה קפיצת הבאנג'י
של האמונה שלי
בחיים האלה

אתה מבין?
אתה כל הקופה
אתה הסל שבו כל הביצים שהיו לי
מונחות עכשיו

(הס פן תעיר
אולי עוד יבקע מהן אפרוח
אפרוח זעיר)