מה נעשה איתך
אמא עצובה שלי?
מה נעשה
איתי?
נלך לבית הקברות
טרם כניסת השבת
כמו כל אם ובת
אלמנה ויתומה
מבעל ומאב
בהתאמה
נדליק נרות
לזכר נשמה
גדולה אחת
קמתי בלילה מאין שינה ולא
היה בקבוק אחד של מים
בבית חיפשתי בארון, בחדר,
בסלון ולא היה
בקבוק
אחד
לרוויה
ורק זה וזה
בלבד הביא אותי
לידי הדמעות האלה
שאינן ראויות
לשתיה
אתה צועק בכאב
מתוך שנתך
אני שותקת בכאב
מערותי
שמישהו ירדים אותך
ויעיר אותי
כשתינוק נולד נהוג לרכוש
להוריו אלבום בו
יוכלו לתעד
בגאווה
את הבכי הראשון
ההנקה הראשונה
את צבירת המשקל
את הצמיחה
לגובה
ואת ההתפתחות התקינה
של המוטוריקה
הגסה
העדינה כל כך
כשאדם מת
לא נוהגים לתעד
את נבילת הזר שהונח ביום הלוויה
על הקבר הטרי
את השתרגות המטפס
על אבן המצבה
את ההתפוררות
וההרקבה
את התרחבות החלל שהשאיר
מאחוריו
אין זה נהוג
לתהות לגבי משקלו
או גובהו הנוכחי של הנפטר
ולנסות לתפוס בתמונה
את נשמתו הפורחת
גם לאין יש
שיעור קומה שלא אוכל
למדוד בסרגלים המקובלים
כל המידות הידועות קטנות
עליו
אני רוצה שזה יהיה כמו
ב"עמוק באדמה", שתבוא לבקר אותי
וננהל שיחות דימיוניות
למחצה על מי שהיית
ועל מי שאני
שתהייה שוב צעיר וחזק
וכל יכול ואני אהייה שוב
ילדה קטנה שרצה בפרדס
של אלף דונם
ויודעת שמישהו שומר עליה
מרחוק
הולנד הייתה טובה אלינו
הקיץ, נווה מדבר אירופאי
אמרתי לך:
"אם יש גן עדן..."
ובאמת שציפיתי בכל הליכה
מסוממת ונטולת דאגות לפגוש
כבדרך אגב את אבא שלי
להניד ראש לשלום,
ללחוש: "להתראות"
כאילו היה זה דבר טריוויאלי
כאילו שנשוב להיפגש
בהצטלבות תעלות |