אימא שלי תמיד הייתה אישה של אמונות תפלות.
אמונות כאלה, שאין בהם שום היגיון ומטרה. אבל היא האמינה בהם,
כי לא היה לה שום דבר אחר להאמין בו. וכל אדם צריך משהו להאמין
בו.
אז את הנעלים ההפוכות תמיד יישרה, לא עברה מתחת לסולמות, מחקה
את המספר 13 ולא רצתה שיעברו מעליה, כי טענה שאז לא תגדל. גם
עם מיטות היה לה סיפור. 'אסור שהמיטה תהיה מול הדלת, נדבי. זה
מזל רע'.
המזל שיחק תפקיד גדול בחיים של אימא שלי. היא הייתה אישה של
גורל, מזל ואמונות. הרבה אמונות. בעיקר תפלות, כי לא הייתה אדם
דתי.
והגורל והמזל תמיד נכנסו למשפטי החוכמה שלה, שהייתה מצליחה
בחיוכה הרגיש, לגרום גם לי להאמין בהם. היו לה משפטים על
החשיבות של הגורל ועל הפזיזות של המזל.
כולם ידעו שאימא שלי היא אישה כזאת. בכל מקום שהלכנו, היו
צועקים משוגעת. ואנחנו היינו ממשיכים ללכת.
אימא שלי לא נבהלה, ולא נטרפה דעתה מכך. היא הייתה ממשיכה
בשלה, ממשיכה באמונות.
'אדם צריך שיהיה לו משהו להאמין בו, נדבי. אחרת ברגע של עצב,
לא תהיה לו שום תקווה' ואת המשפט הזה הייתה אומרת שוב ושוב. רק
אחרי כמה זמן הבנתי, שהיא פשוט מנסה לשכנע בכך את עצמה- פוחדת
שתתעורר בוקר אחד והאמונות יעלמו, התקווה כבר לא תהיה שם,
ולחייה כבר לא תהיה מטרה ממשית.

אימא שלי הייתה מחליפה בתים כמו נעלים. אולי בגלל זה האמינה
שהנעלים צריכות להיות תמיד ישרות.
כשהייתי חוזר מבית ספר, ואימא הייתה יושבת ליד השולחן במטבח,
עם ידיים שלובות ועיניים גדולות מדי, כבר ידעתי שלא נשאר פה
עוד הרבה זמן. היא הייתה מושיבה אותי לצידה ומספרת לי שהכול
כבר חונק אותה. שאין לה כבר תקוות לגבי המקום הזה ושאנחנו
צריכים לעבור. וכשהעיניים הבהירות שלה הביטו עלי, הרגשתי שהן
בעוד רגע עומדות להישבר. כמו שני כדורי זכוכית שתלויים על
פניה. הנהנתי ורצתי לחדר שלי לארוז.
אני הייתי מביא לה את המזוודות והיא הייתה זורקת אותם אל תוך
הטנדר הישן שלנו. שעה אחרי זה כבר היינו בדרכים - בדרך להרפתקה
חדשה, לתקוות חדשות. לאמונות שהייתה יכולה לאחוז בהן.
וכבר התרגלתי לכל הסיפור - לאימא שלי, השיגעונות שלה, המרוץ
המטורף שלה אחרי אותן תקוות והמעברים המהירים מבית לבית.
התרגלתי אפילו לחברים חדשים בכל פעם, למערכת חדשה, מורים
חדשים, ולזמן הזה בו האמונות נגמרות ואני מנופף לכולם לשלום.
אפילו לגברים של אימא שלי התרגלתי.
הבחירות של אימא שלי בעניין המין השני, לא נחלו הצלחה גדולה,
ואיכשהו תמיד הייתה מצליחה להביא הביתה שיכורים, מסוממים או
סתם טיפוסים מעצבנים, שכל מה שרצו היה לגעת עוד פעם בגוף שלה.
אימא שלי הייתה יפה, עם עיניים גדולות וגוף מהמם. כולם דיברו
על הגוף שלה.
ולאף אחד לא היה איכפת מהאמונות שלה.
היא הייתה מוצאת עבודות פשוטות כמלצרית בברים או בבתי קפה
ליליים בפרברי השכונות בהם גרנו. אבל היא רצתה להיות זמרת.
כל יום הייתה שרה בבוקר, כשהכינה את הקפה, שרה במקלחת, שרה
כשניקתה את הבית, שרה כשארזה שוב ושוב את החפצים שלנו. שרה
בגלל שהיו לה עוד דברים להאמין בהם. רק בחוץ היא לא שרה. בחוץ
הייתה רק המלצרית, עם הגוף היפה והעיניים המטריפות, שכל מה שיש
לה בחיים זה את הבן שלה. ואמונות תפלות.
ולגברים שהביאה כבר התרגלתי. התרגלתי לכך שהם קמו בבוקר
והסתכלו עלי כאילו פלשתי להם הביתה, התרגלתי לחביתה שהייתה
מגישה להם בזמן שהייתה מגישה גם לי, והתרגלתי לכך שבשלב מסוים
הם הרימו עליה את היד, ולמזלי היא ידעה בדיוק מתי לסלק אותם.
כי אז עוד היו לה את האמונות שלה, והיא לא הייתה צריכה שום דבר
אחר.

היא אף פעם לא דיברה על אבא שלי, והוא אף פעם לא היה בתמונה.
למעט סיפור פגישתם.

תמיד הייתה מניחה את היד הלבנה הארוכה על הכתף שלי ומנסה
להרגיע. הייתה מחייכת חיוך קל כזה, מנחם, ומספרת לי על איזה
אדם הוא היה.
היא הייתה מספרת על היום בו נפגשו, על הרגע בו עשו אותי, ועל
הרגע בו הוא עזב.
' הוא לא האמין בי, נדבי. הוא לא האמין בנו.' לחשה, ואז הסתגרה
בחדר שלה למשך שאר היום.
באחד הערבים, כשהייתי בן 13, נכנסתי לחדר שלה כשהייתה בעבודה.
חיפשתי תמונה, חפץ, רמז כלשהו שיוכיח לי שהיה לי פעם אבא, שהוא
קיים. פשוט עכשיו הוא לא כאן.
אבל לא היה דבר. לא תמונה ולא חפץ. רק חדר רגיל, עם הרבה
וילונות ונעליים מסודרות, ומיטה שלא נמצאת מול הדלת.
בשלב מסוים התחילה אימא שלי לאבד את האמונות הרבה יותר מהר.
הייתי אז כבר בן 16. היינו עוברים ועוברים, ואני לא אמרתי דבר.
עיני הזכוכית שלה החלו לדעוך, ואיבדו את צבען. היא כבר לא
נראתה רגועה יותר, לא חייכה את החיוך היפה שלה וכבר לא אמרה לי
כמעט דבר.
היא כבר לא התמידה בעניין הנעליים, וכבר לא היה איכפת לה
ממיטות, מסולמות או מאמונות. אפילו לא תפלות.

כמה ימים אחרי שעברנו לשכונה ישנה בקצה חיפה, הם דפקו בדלת.
הייתי בן 17. היא כבר ידעה מי זה, ולא רצתה לפתוח.
כבר לא הכרתי אותה, כי היא כבר לא הייתה עצמה. היא איבדה את
האישיות שלה ואת הכבוד שלה. הייתה מסתובבת בבית מפוחדת, מסתכלת
לאחור ולא מביטה קדימה.
הנעליים היו מפוזרות בכל מקום, וכבר לא התעקשה על המיטות ולא
על שום דבר אחר.
כששאלתי לא ענתה. הייתה מסתכלת אלי בעיני הלא זכוכית שלה,
בפחד, ביראה, במבט שעדיף לעזוב את הדברים ולא לשאול יותר
שאלות.
כשהשוטרים דפקו בדלת ופתחתי להם היא צרחה. והם תפסו אותה, אזקו
אותה והוציאו אותה משם.
אז כבר הייתי בן 17 וחצי, כשהשוטר ההוא סיפר לי שהיא רצחה
אותו. רצחה את אבא שלי, ממש אחרי שנולדתי. אסירה נמלטת הוא קרא
לה, ואני רק חשבתי לעצמי, מי הוא ומה הוא שימציא ככה שמות
לאימא שלי.
הייתי הולך לבית ספר עם פנים נפולות וחיוך מזויף. לא רציתי שאף
אחד יידע את האמת- שאימא שלי כבר לא מאמינה בדבר. למרות שידעתי
שכולם כבר יודעים.
אחרי חודש שמעתי שהיא התאבדה בתא המעצר.
הייתי יושב בחדר ומנסה להחזיר את הכול לאחור. הופך את הנעלים
ומוחק כל זכר למספר 13. הייתי יושב בשקט, מנסה להוציא מהראש את
כל מה שמסביב, ולוחש לעצמי את משפטי המזל הקלישאתיים שהייתה
אומרת לי.
כשגדלתי נהגתי ללכת לקבר שלה בכל יום שני. הנעלים שהנחתי שם
היו תמיד הפוכות, זרוקות על הרצפה. הייתי מרים אותן ומניח אותן
חזרה, ישרות, זו לצד זו.

עכשיו גם אני איש של אמונות תפלות. אמונות כאלה, שאין בהם שום
היגיון ומטרה.
כי ככה אימא אומרת - כל אדם צריך משהו להאמין בו.