שמנה, הם צעקו.
לא יפה, הם התרגזו.
לא שווה, הם התעקשו.
והעברתי את ידי על אותם שומנים. רציתי לתפוס חזק ולתלוש החוצה,
שיפסיקו לצעוק, יפסיקו להגיד לי מה לעשות, להגיד לי מה אני
שווה.
רציתי ללחוש. להגיד שיפסיקו לשלוט ולטשטש את כל האיברים
האחרים, כי הלב כבר לא נחשב, גם לא המוח, השיער החלק או
הציפורניים המטופחות. הם, בחוצפתם, נשארים שם. תופסים את
מקומם, מתרווחים, נהנים וצועקים. כל הזמן צועקים.
וניסיתי להסתכל בהם. לעמוד מול המראה ולשכנע את עצמי שאין שום
דבר רע בכך, ושלכולם יש ושזה דבר טבעי.
אבל גם כשלי זה לא כאב, לאחרים זה כן.
כשלשומנים כבר התחיל להימאס, והתייאשו מלצעוק, אחרים צעקו. שוב
שמנה. שוב לא יפה הם אומרים. לא שווה.
והלב מתקומם. הידיים מתחילות להזיע. העיניים הבוהקות מאבדות את
צבען, והריקנות משתלטת. אף אחד לא ירצה להיות עם מישהי כזאת.
אף אחד. כך אומרות הדמעות. נוזלות ונוזלות, ולוחשות.
ואני כבר לא מסוגלת לשאת. לא מסוגלת לצאת שוב כך החוצה, לעמוד
כך ליד בנות שדופות אחרות.
אז אני עומדת מול המראה. בוחנת את עצמי מהצד, ומשכנעת את עצמי
שהכול רע בכך ושצריך להפסיק. מנסה לתלוש, למשוך אותם ממקומם,
מצווה עליהם לזוז, להיכנס פנימה, לצאת החוצה. כל עוד אף אחד לא
יראה אותם יותר.
כל עוד אף אחד אחר לא יצעק.

השבועות עוברים והם יורדים. אני כמו בלון שמתפוצץ לאט לאט,
והאוויר מתחיל לצאת וכולם מרוצים. ההורים לא לוחצים, לא החברים
או אחרים. וגם השומנים כבר הפסיקו לצעוק, גם הדמעות לא לוחשות
ואף אחד לא אומר כבר שמנה.
אני כבר לא שמנה. שמנה זאת לא אני.
אני הופכת להיות מומחית. איך להתאפר כך שאף אחד לא יראה את
העיגולים השחורים שמתחת לעיניים, איך לאכול בארוחות משפחתיות
בלי להכניס שום דבר באמת לקיבה, איך להקיא בלי שאף אחד ישמע,
איך לאסוף את השיער כך שאף אחד לא יראה שהוא נושר.
איך להיות רזה כך שאף אחד לא ידע שאני אנורקסית. ושמנה.
אני יוצאת החוצה ונפקחות לי העיניים. הצבע חוזר וכך גם החיוך.
אני מחייכת וכולם מחייכים חזרה.
'סחתין על הגזרה, נוגה' הם אומרים.
פתאום כבר שמים לב לעיניים הבהירות, שמים לב לשיניים הלבנות,
לשיער הבוהק ולזה שאני די טובה במתמטיקה.
פתאום הכול יוצא החוצה, והשומנים בפנים. כל כך בפנים שזה
כואב.

זה קורה במסדרון ליד הלוקר. אני מתעלפת, והאני האמיתי שלי
נחשף.
רגע אחד אני מדברת עם אדם מהכיתה המקבילה, רגע אחד אני שוכבת
על הרצפה.
רגע אחד הכול לבן, רגע אחד הכול שחור.
רגע אחד אני רזה, רגע אחד אני שמנה. שוב.
אני מתעוררת בבית חולים, עם ריח של אצטון ושומנים. הרבה
שומנים. רואה תקרה לבנה והרבה אורות מסנוורים, ואז את ההורים
שלי ליד המיטה, מחזיקים ידיים ודמעות בעיניים.
הפעם אלו לא השומנים שצועקים, אלה כל השאר.
הפעם אימא צועקת ואבא צועק. והלב צורח, והקיבה זועקת. כולם
קוראים לי מבפנים, והדמעות שוב לוחשות.
אני יכולה לשמוע את המחשבות של ההורים שלי. איך לא הבינו קודם,
איך לא חשדו, איך לא ראו את זה מגיע. איך לא ראו את האמת- שאף
פעם לא הייתי רזה. שהייתי רק שמנה עם מחלה מטורפת. ששום דבר אף
פעם לא נעלם, אלא רק נכנס עמוק לבפנים- כדי שאף אחד לא ישמע.
אני מסובבת את הראש ובמיטה לידי שוכב מישהו עם עיניים חומות
גדולות שבוהות בי. הוא לא אומר דבר, רק מסתכל בי במבט מבין,
מבט שאומר שגם אצלו השומנים, וגם אצלו הגוף מלא בצעקות.
העיניים שלי שקועות אי שם בשקט שבתוך עיניו. הן אומרות לי שהוא
כבר מצא את האמת, את המקום שלו, ושהדבר שהוא חיפש היה כל הזמן
לידו. הוא פשוט אף פעם לא שמע.
אני מבינה מה עשיתי לעצמי. את הרדיפה האינסופית אחרי השקט הזה
שלא קיים, את הבריחה התמידית מהאמת.
אני שוכבת שם, וכולם שמים לב שהתעוררתי, ואימא באה ומנשקת ואבא
בא ומחבק. וכולם כל כך שמחים מבחוץ אבל כל כך קרועים מבפנים.
ובעוד כל זה קורה אני רק בוהה בקיר, ונזכרת בשיר המפורסם ההוא
של כריסטינה אגילרה, ובזה שכולנו יפים, לא משנה מה אחרים
אומרים, ושמילים לא יצליחו להפיל אותנו. אפילו לא צעקות.
שמנה, הם אמרו.
לא שווה, הם צעקו.
יפה, צעקתי אליהם חזרה.