בדיחה-חה-חה

הייתה זו שעת צהריים, ואמא עופרה שוחחה בטלפון. צרחותיה
האיומות עוררו את תשומת לבו של גדי. "אמא, עם מי את מדברת?",
שאל. "אני לא שומעת אותך, אני בטלפון עם דורי", ענתה אמא.
"יופי, אז כשתסיימי, תני לי אותו". "אני לא שומעת אותך", חזרה
אמא ואמרה. "רק אל תנתקי לפני שאת נותנת לי לדבר איתו", ביקש
שוב גדי. אמא ניתקה, ושאלה: כן, גדי, מה רצית?". "לא משנה, סתם
רציתי לדבר עם מישהו בטלפון כדי להפיג את השעמום", ענה גדי,
"אני אתקשר במקום זה לחבר שלי, ליאור". "עוד פעם תלכלכו עליי
בטלפון?", שאלה אמא. "כן", השיב גדי, "זה כל מה שמעניין אותנו-
לדבר עלייך". "כביסה מלוכלכת מכבסים בבית", ציינה האם. "אז
איפה מכבסים כביסה נקייה?", התעניין גדי. "שוב פעם אתה
והבדיחות שלך? אפרופו, רוצה לשמוע בדיחה?", קיוותה אמא. "לא!",
ענה גדי בתקיפות. "אז תשמע בכל זאת", קבעה עופרה, "מה זה רומני
על רומני על רומני?". "סולם גנבים?", ניסה גדי את כוחו בניחוש
מושכל. "סולם גנבים!", גילתה אמא, "איזה מצחיק?". "כן, זה הרבה
יותר מצחיק אחרי 20,000 פעם שסיפרת לי את זה", החזיר גדי. "אז
שמעת את זה עכשיו בפעם ה-21,000", המשיכה אמא. "את בטח מתכוונת
לפעם ה-20,001", ענה שוב גדי. "אז תשמע עוד אחת", התעקשה אמא,
"צייד אחד... לא צייד, איך קוראים לזה שצד חיות?". "מגלה
אריות?", ניסה גדי לענות, "סתם, הוא נקרא צייד". "כן, בדיוק",
המשיכה אמא, "צייד אחד מתקשר למגן דוד אדום... אה, לא... לפני
זה החבר שלו מת... או כמעט מת... ואז בסוף הוא יורה בחבר שלו,
או משהו כזה". "איזה תענוג לשמוע אותך מספרת בדיחה, מהסוף
להתחלה", ציין גדי. "אז כנראה שלא הבנת את הבדיחה", העירה אמא.
"דווקא הבנתי, בגלל זה אני לא צוחק", הסביר גדי. "אז נראה אותך
מספר בדיחה, חכם גדול", אתגרה אותו אמא. "אין בעייה", נענה גדי
לאתגר, "מה זה רומני על רומני על רומני?". "ערימה של רומנים?",
ניסתה אמא את מזלה. "סולם גנבים", גילה גדי. "ענק!", התלהבה
אמא, "אני רואה שאתה באמת מכיר בדיחות טובות". "זה מה שטוב
בלהיות סנילית", עודד אותה גדי, "תמיד את מגלה בדיחות חדשות,
אנשים חדשים". "תפסיק לדבר שטויות", הרגיעה אותו אמא, "מה
שנכנס אליי למוח, לא יוצא". "הבעייה היא ששום דבר לא נכנס",
הבהיר גדי. "דווקא יש לי ידע וזיכרון מעולים!", הפריכה אמא את
הטענות נגדה, "אגב, מי זה פה בתמונה?". "זה בעלך!", זעק גדי,
"אבא!". "איך הוא השתנה!", הבחינה אמא. "זאת תמונת ילדות
שלו!", זעק שוב גדי. "אז אולי בגלל זה לא זיהיתי אותו?", ניסתה
אמא להבין. "יש סיפור מאחורי התמונה הזאת", גילה גדי. אמא הפכה
את התמונה, וצרחה: "לא כתוב פה שום סיפור!". "אמא, מה עובר
עלייך?", ניסה גדי לעזור. "תבין, יש עליי הרבה לחצים", הסבירה,
"לפעמים אני שוכחת דברים. יש לי סקלרוזה". "סקלרוזה זאת בכלל
טרשת!", המשיך גדי בזעקתו, "תפסיקי כבר להשתמש סתם במילים
בלועזית כדי לנסות להראות שאת חכמה!". "אני לא משתמשת סתם
במילים בלועזית, יא אינקובטור!", הצטדקה אמא, "מה לעשות שלא
נולדתי בלועזיה?". "אמא", פנה אליה גדי, "אמרתי לך פעם שאת
זקנה, משוגעת, טיפשה וסנילית?". "זקנה? אתה לא מתבייש?",
החזירה אמא. "אגב זקנים", העיר גדי, "מתי אבא חוזר היום?".
"יותר מוקדם מבדרך כלל", ענתה. "תודה על האזהרה", הודה לה גדי,
"עוד מעט תגידי לי שיש לאכול עוף". "אז תחיה מהסלט", מצאה אמא
פתרון. "אמא, קראתי בעיתון שבעל רצח את אישתו כי היא הכינה לו
כל יום את אותו אוכל", הזהיר גדי, "אם אבא ירצח אותך, יהיה
כתוב שהרוצח הוא פולני אלמוני"... "תפסיק לקשקש", העירה אמא,
"אבא שלך מת על העוף שלי". צעדים כבדים נשמעו מתקרבים. אבא
נכנס לדירה בפנים חמורות סבר, כתמיד. "איזה יום שחור היה לי!",
צעק, "אם יקרה לי עוד משהו רע, אני ארצח את כולכם!". "ארנון",
קיבלה אותו אמא, "מתי אתה רוצה את העוף שלך?".
"עעעעווווףףףף????!!!!", הזדעק אבא.

נגד כיוון השעון

היה זה במוצאי יום כיפור, שהיו גם מוצאי שבת. גדי, דורי ואמא
החליטו לגוון ולהישאר בבית. "אמא?", פנה אליה גדי. שתיקה נשמעה
מכיוונה של אמא. "אמא?", ניסה שוב גדי את כוחו.  "מה????!!!!",
הזדעקה אמא, "כמה פעמים אתה צריך לקרוא לי?". "בגלל שלא הגבת,
אז חשבתי ששוב לא שמעת", ביאר גדי, "ולמה תמיד את שומעת אותי
רק בפעם השנייה?". "אז תקרא לי מהתחלה בפעם השנייה", ביקשה אמא
להבא, "מה רצית?". "רציתי לשאול מה אוכלים". "מה?", שאלה אמא.
גדי הגיב בשתיקה. "אתה שואל מה אוכלים?", שאלה שוב אמא. "אם
שמעת אותי", ענה גדי, "אז למה שאלת "מה?". "נכון, אמא",
החרה-החזיק אחריו דורי, "למה "מה?"... "גדי", פנתה אליו שוב
האם, "אתה כל הזמן רק אוכל, חושב על אוכל או מדבר על אוכל".
"כי אצלי אוכל הוא  פיצוי על הרבה חסכים", פירש גדי בנימה
פסיכולוגיסטית, "חסך אהבה, חסך אם, חסך אב"... "חסך אב?",
נבהלה אמא, "אבא חסך כסף בלי להגיד לי?". "אמא, לך יש חסך
שכל", סיכם גדי. "בקשר לשאלה שלך, יש עוף", הפתיעה אמא. "אבל
עכשיו מוצאי יום כיפור", גילה גדי, "בשביל זה צמתי 25 שעות?".
"אני לא מבינה מה יש לך נגד עוף", התקשתה אמא להבין. "אין לי
כלום נגד עוף, אלא נגד העוף שלך". "אבל זה מה שהכי טוב לאכול
לסעודה מפסקת", ניסתה אמא לייחצן את העוף. "סעודה מפסקת זאת
הסעודה שלפני הצום, לא זאת שאחרי", הסביר לה גדי. "אפשר לחזור
לזלול, אה, גדי?", עקץ אותו דורי. "מה לעשות? יום כיפור קשה לי
יותר מאשר לאנשים אחרים", קבע גדי. "למה לא התחפשתם ביום
כיפור?", התעניינה עופרה, "לא שמעתם? כי-פורים היום!". "אמא,
אף פעם לא הבנת את שירי הילדים האלה", הבהיר דורי, "בחנוכה
חשבת ששרים "שמונה ימים שם לא נתן". "לפחות היו קטעים איתה
בבית הכנסת ביום כיפור", התנחם גדי, "כשאבא תרם עשר פעמים ח"י,
היא אמרה: "נו, לפחות זה לא כסף"... "וכשהיא גילתה שזה כסף,
היא כמעט נפלה מה"עזרת נשים". היא לא נפלה בסוף, בזכות "עזרת
נשים"... זאת הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו כמעט מת בגלל
ח"י"... "בשבת הבאה אנחנו חוזרים לבית הכנסת", עידכן דורי, "יש
בר-מצווה לבן דוד שלנו". "למה? בן כמה הוא?", חקרה אמא. "אני
משער שבסביבות 13", השיב דורי. "אני זוכר את הבר-מצווה שלי",
נזכר גדי, "או יותר נכון, את ה"דר-מצווה". אבא לא נתן לי
להחזיק את ספר התורה, כי הוא פחד שאני אפיל אותו. מאותה סיבה
הוא גם לא נתן לי להחזיק את דורי כשהיה תינוק"... "ל"בית"
שמחזיקים בו את הספר, קוראים "בית ספר", נכון או כן?", הפגינה
אמא שוב את פלאי חוכמתה. "אני לא מאמין שהודיתי לאמא שהביאה
אותי עד הלום", התקשה גדי להאמין, "ולאבא, שהביא את ה-לום עד
אליי... אני זוכר שאמא זרקה עליי סוכריות קשורות לגומי, מה
שנקרא- גומי לעיסה... מאז יש לי טראומה מבתי כנסת. לכן, אני
שמח שסוף השבוע הזה נגמר, הוא היה קטסטרופה בשבילי". "סוף שבוע
גרוע עם גדי דר, גרוע...", ניסה דורי את כוחו בשירה. "בגלל כל
הבעיות שלי, אני לא מצליח לעשות כלום כמו שצריך", התבכיין גדי,
"אפילו התגלחתי "על הפנים"... "אז תשב לראות טלוויזיה", הציעה
אמא, "תשכח מהצרות". "בשביל מה?", דחה גדי את ההצעה, "ממילא
אחר כך אני אזכר בהן מחדש". "שנייה, אני שמה משקפיים", הצהירה
אמא. "אמא, שוב המשקפיים הישנות האלה משנות ה-70 של המאה
הקודמת?", התלונן גדי, "אולי תשימי חדשות?". "שים חדשות באמת",
דרשה אמא. גדי הדליק את הטלוויזיה, והמשפחה צפתה בהנאה במהדורת
החדשות. "אני מתה על החזאי הזה, דני רופ", שיתפה אמא את הילדים
בתחושותיה. "הוא ממש "חוזה המדינה", הוסיף גדי, "אם הוא יתחתן
עם סי היימן, יקראו לה "סי רופ"... בכלל, הולך לו טוב בקרב
המין הנשי. הוא מצטיין ב"להוריד ת'חזיות"... "אפילו שפעם הוא
הטעה אותי", נזכרה אמא, "הוא אמר שיהיה ליקוי ירח, וכל הבוקר
הסתכלתי לשמים ולא ראיתי. כמו שפעם לא הלכתי לישון כדי לראות
ליקוי חמה. עכשיו הוא אומר שעוברים לשעון חורף היום בלילה".
"היום בלילה?", ציטט אותה גדי, "יום או לילה? את לא יכולה לומר
"הלילה" כמו אדם נורמלי?". "צריך להוזיז את השעון קדימה או
אחורה?", ניסתה אמא להיזכר. "בשעון חורף מזיזים שעה אחורה",
גילה לה גדי. "איך בחורף אחורה, אם בקיץ קדימה?", ביקשה אמא
ליישב את הסתירה. "יש לי שיטה לזכור את זה", ציין גדי, "קיץ-
קדימה, חורף- אחורה". "אז זה כמו: קיץ- קר, חורף- חם", התלהבה
אמא. "כן, בדיוק, אמא", גיחך עליה דורי. "בשביל מה בכלל לכוון
לשעון חורף?", ביקרה אמא, "ממילא בעוד חצי שנה נחזיר אותו
לשעון קיץ". "זה כמו לא להתקלח, כי ממילא אחר כך מתלכלכים",
ביצע גדי אנלוגיה מעניינת. "אמא מבינה גדולה בשעונים", ציין
דורי, "היא חושבת ששעון חול הוא ההפך משעון שבת"... "אני לא
מתכוונת לכוון את השעונים", המשיכה אמא במחאתה. "אם לא
תתכווני, אז גם השעונים לא יתכוונו", הקיש גדי. "אני לא מסכימה
לכוון את השעון", המשיכה אמא להתעקש. "אז את "נגד כיוון
השעון"?, אמר גדי בשנינותו. "כן, זה לא חשוב כמו להעביר דף
בלוח שנה בסוף חודש ב-12 בלילה", ערכה אמא את ההשוואה המתבקשת.
"אבל שעון קיץ נועד כדי לחסוך כסף למשק", ניסה דורי לשכנע את
אימו. "אז בגלל זה אני אומרת שצריך להישאר עם שעון קיץ כל
השנה!", נימקה אמא את טענותיה. "עכשיו לפחות תהיה לי עוד שעה
לישון, בזכות שעון החורף", ניחם את עצמו גדי. "אז תוכל לישון
את שנת החורף שלך, דובון", הכניס לו דורי, "זה שנגמר הקיץ, לא
אומר שאתה יכול לחזור ולהזניח את עצמך מבחינה גופנית. השומנים
היחידים שאתה שורף הם על המנגל"... "גדי", פנתה אמא, "כמה אתה
שוקל?". "אני שוקל לזרוק עליך משהו בגלל חוסר הטאקט שלך".
"גדי, בוא נשקול אותך, ונבדוק באמת אם ירדת במשקל", הציע דורי,
"נראה אם "יש חדש בגיזרתך"... "גדי", פנתה שוב אמא, "השמנת או
שנדמה לי?". "שנדמה לי", השיב גדי. "צום לא מספיק כדי לרזות",
ציין דורי, "אתה חייב גם להתאמן. תפסיק לטמון את ידך בצלחת"...
"אני עושה את מה שאני יכול", ניסה גדי את כוחו בתירוץ עלוב.
"תתחיל להטיל את כל כובד משקלך בנושא", עקץ שוב דורי הרזה
והשרירי, "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת". "ומי שלא טרח בערב
שבת, לא יאכל בשבת", המשיכה אמא. "כן, זה משתמע מהמשפט
הראשון", הסביר לה גדי. "גדי, במקרה שלך, עדיף שרק תטרח, ולא
תאכל בשבת, או בכל יום אחר", הציע דורי. "על כל משפט של חז"ל
יש משפט של חז"ל שאומר בדיוק את ההפך", לימד אותם גדי. "אני
יותר חכמה מחז"ל ז"ל", אמרה מי אם לא אמא, "הם לא יודעים שאסור
לטרוח גם בערב שבת, כי זה גם שבת?". "ערב שבת זה יום שישי לפני
כניסת השבת", פירשן גדי, "כמו ערב החג או ערב המלחמה". "אמא",
פנה אליה דורי, "את יודעת מה המשפט הזה אומר בכלל?". "בטח שאני
יודעת!", השיבה אמא בתקיפות, "מה אני? טיפשה?". "אין תגובה",
ענו הבנים במקהלה. "זה אומר שאת העוף של שבת צריך להכין בשישי
בצהריים", הוכיחה אמא. "זה אומר שצריך לדאוג לדברים מראש, ולא
לחכות לרגע האחרון", הסביר גדי. "אז זה כמו "סוף מחשבה במעשה
תחילה", נפל לאמא האסימון. "אמא", פנה דורי, "צריך להעמיד אותך
למשפט על מה שאת עושה למשפטים". "אני תמיד דואגת להכל מראש",
הדגימה אמא, "בכל פעם שאני יוצאת מהבית להרבה זמן, אני מכינה
תיק גדול שיש בו הכל". "רק חבל שאת  שוכחת לקחת איתך את התיק",
מילמל גדי.

חיבור משמים

היה זה עוד יום שישי שגרתי בבית משפחת דר. אמא עופרה הכינה את
העוף של שישי בצהריים ואת העוף של שבת בצהריים. "אמא", הפר גדי
את השקט היחסי אשר שרר במקום, "אם אבא מתקשר, אז אני לא פה".
"אבל אתה כן פה", סתרה אותו אמא. "אז תגידי לו שאני לא פה",
התעקש גדי. "אתה רוצה שאני, אימך מולידתך, אשקר לאביך, שהוא
בשר מבשרך?", שאלה אמא. "כן", השיב גדי בפשטות. "בסדר, אין
בעייה", אישרה אמא. בדיוק אז צילצל מכשיר הטלפון. "גדי, תענה",
ביקשה אמא בנימוס. "מה זאת אומרת "תענה"?", התפלא גדי, "ואם זה
אבא?". "אז תמסור לו ד"ש", פתרה אמא את הבעייה. "אבל על מה
דיברנו לפני רגע?", הזכיר לה גדי. "אה, נכון, שכחתי", נזכרה
אמא וענתה לטלפון. "הלו", אמרה במקוריות, "היי, ארנון, מה
המצב? רק שנייה. גדי! זה אבא!". גדי ביצע תנועות ביטול שאינן
משתמעות לשתי פנים. "אה, נכון", נזכרה שוב אמא, "ארנון, גדי
אומר שהוא לא פה". גדי עיסה את רקותיו בתנועה קצובה. "טוב, אני
אמסור לו", סיימה אמא את השיחה, "גדי! אבא אמר לי להגיד לך
שכשהוא חוזר הביתה, אתה תקלל את היום שבו נולדת". "זה בסדר",
השיב גדי בנונ-שלאנטיות, "אני עושה את זה גם ככה". "תיזהר
ממנו, שלא תמצא יום אחד במיטה ראש של סוס מת", הזהירה אמא.
"נכון", השיב שוב גדי באדישות מופגנת, "זה הרבה יותר מפחיד
מראש של סוס חי". דורי, בן הזקונים המוצלח, סיים את לימודיו
לאותו יום, ונכנס לדירה. "אומרים "שלום", יא זבל!", לימד אותו
גדי. "שלום, יא זבל!", הוכיח דורי יכולת למידה זריזה. "למה אתה
כזה ממורמר?", שאל האח הגדול, "בסוף תהיה כמוני". "אני פשוט
מבואס מזה שנתנו לי שיעורי בית לכתוב חיבור". "אני הייתי
מצויינת בחיבור", התערבה אמא בשיחה, "אבל לא הסתדרתי עם
החיסור". "מישהו פה יודע לכתוב חיבור?", התעניין דורי. "כן!",
הפתיעה אמא, "גדי יודע!". "אם כך, גדי", פנה אליו דורי, "איך
כותבים חיבור?". "ח-י-ב-ו-ר", ענה גדי, "אפילו את זה אתה לא
יודע לכתוב?". "סטגדיש!", קבע דורי תוך כדי תנועת תיפוף. "רק
תזכור שחיבור טוב צריך להיות כמו חצאית מיני", ייעץ גדי,
"מספיק קצר כדי לעניין, אבל מספיק ארוך כדי לכסות את העניין
המרכזי". "אני כבר מעדיף לדבר עם אמא", התייאש דורי. "טיפשה,
מה היא אומרת?", הכין גדי את הקרקע לאמא. "מה אני אומרת?",
שאלה אמא את עצמה, "שבבית ספר עממי הייתה לי מורה אשכנזייה
לחיבור ששנאה אותי בגלל שהייתי עיראקית". "והיום את כבר לא
עיראקית?", עקץ גדי. "פעם אחת באתי אליה אחרי השיעור, ושאלתי
אותה איך זה יכול להיות שתלמידה אחרת קיבלה במבחן 99 ואני רק
66, אם העתקתי ממנה מילה במילה. אז היא נתנה לי 0, הכלבה!",
מחאה אמא על הקיפוח המתסכל, "מורה חמורה! בסך הכל רציתי שהיא
תוריד גם לה את הציון ל-66". "איזו מטומטמת!", העיר דורי, "וגם
המורה לא משהו...". "אמא", הסביר גדי את המצב, "פשוט הסתכלת
הפוך על הציון. חבל, במקום לקבל 99, קיבלת 0...". "אני גרוע
בכתיבה", חזר דורי לנושא, "פעם הייתי צריך לכתוב על הנושא
"חיים רק פעם אחת". אז כתבתי על חבר שלי, חיים, שקוראים לו
"חיים פעמיים", כי הוא עושה כל דבר פעמיים וגרוע, עד שאמרתי לו
"חיים, רק פעם אחת"... "אז על איזה נושא תכתוב?", שאל גדי.
"אין לי שמן של מוסך", הודה דורי. "תכתוב על אמא", הציע אחיו
הבכור. "אני צריך לכתוב חיבור, לא אנציקלופדיה בכרכים", השיב
דורי. "אני פעם הייתי צריך לכתוב חיבור, שהכותרת שלו הייתה
"אמא יש רק אחת", החל גדי בדוגמא אישית, "אז כתבתי שאמא אמרה
לי שיש עוגיות בצנצנת. אז פתחתי אותה, ואמרתי: "אמא, יש רק
אחת"... "חס ושלום שתכתוב משהו טוב על אמא שלך", נעלבה האם,
"שכחת מי גידלה אותך". "לא שכחתי", סינגר על עצמו גדי, "אני
פשוט מעדיף להדחיק". "אתה תתחיל להעריך את אמא שלך!", דרשה
אמא. "אפשר לחשוב שאני קיים בזכותך", החזיר גדי, "אם כבר, אז
בגללך. פעם כמעט נהרגתי בגללך. כשהייתי ילד בלעתי שקל, ולא
רצית לשלם לרופא כדי להציל שקל". "תפסיק כבר לרדת על אמא, ותן
לי עצות לחיבור", ביקש דורי. "לי יש כמה עצות", הציעה אמא את
עצמה. "אמא", ויתר דורי על שירותיה, "לקבל ממך עצות בענייני
לימודים, זה כמו לקבל מגדי עצות בענייני דיאטה". "העצה שיש לי
לתת לך", התערב גדי, "היא לשאול את המורה שלך אם זה בסדר
להעניש מישהו על דבר שהוא לא עשה. היא תענה שלא, אז תגיד לה
שלא עשית שיעורי בית". "גדי, אלה העצות שאתה נותן לו?", העבירה
אמא ביקורת, "אחר כך אתה עוד אומר שאתה יותר חכם ממני". "אמא",
העמיד אותה גדי במקומה, "ההבדל בינינו הוא שלב באבולוציה". "יש
לי יותר שכל במוח שלי, ממה שיש לך בזרת שלך!", התפארה אמא.
"וגם זה לא בטוח!", החזיר לה גדי, "אמא, ואני אומר את זה
באהבה, את היצור הכי נחות מבחינה שכלית שאני מכיר. הייתי אומר
שאני פי מיליון יותר חכם ממך, אבל 0 כפול מיליון זה 0". "אין
מה להשוות בינינו!", ניסתה אמא להציל את כבודה האבוד". "את
צודקת", הצדיקה גדי, "את אישה, זקנה, מזרחית וחסרת השכלה. אבל
אני, לעומת זאת, גבר, צעיר, אשכנזי ומשכיל". "זהו, סיימתי!",
קרא דורי בגאווה. "את מה סיימת?", שאל אותו גדי. "את החיבור
שלי על "יחסים רעועים במשפחה", השיב דורי, "פשוט רשמתי את מה
שאמרתם פה בדקות האחרונות, ויצא לי חיבור ממש מעניין ומצחיק.
אני הולך לקבל 100!!!".

אמונות תפלות

"גד... דורי!", נשמע קולה הצווחני של אמא מן המטבח בבוקרו של
יום. "למי קראת? לגדי או לדורי?", התעניין גדי. "קראתי לך",
הבהירה אמא. "תמיד את מתבלבלת בינינו", התלונן הבן, "כבר המצאת
בן חדש, "גדורי"... "גם אמא שלי תמיד הייתה מתבלבלת בין הילדים
שלה", תירצה אמא. "כל כך מתאים לך", איבחן גדי, "במקום להשתפר,
את מחפשת לגיטימציה אצל מישהו אחר שעושה את אותה טעות. חוץ
מזה, צריך לדעת להפריד למקרים. לסבתא היו שמונה ילדים ולך
שלושה. בכל אופן, בשביל מה קראת לי?". "תעביר לי את הסכין",
ביקשה האמא. "הנה היא, קחי", אמר גדי, ושם את הסכין בידה של
אמא. "השתגעת???!!!", התפלצה אמא, "מי חינך אותך? לא אמרו לך
שלא שמים את הסכין ישר ביד? שים אותו על השיש!". "אבל כבר שמתי
לך אותו ביד", הצטדק גדי. "אתה לא יודע שזה גורם לריב?",
הוסיפה אמא וזעקה. הנה, זה כבר גרם לריב", הסביר גדי, "אנחנו
ממילא רבים כל הזמן. מתי תפסיקי להאמין באמונות טפלות?". "אני
לא מאמינה באמונות טפלות, זה עושה מזל רע". "מזל רע יותר ממה
שיש לנו?", התפלא גדי. "יכול להיות הרבה יותר גרוע", ציינה
אמא. "ועוד יהיה", הרגיע גדי, "את לא מבינה שרק אנשים
פרימיטיביים מאמינים באמונות טפלות? חתול שחור זה מזל רע, רק
אם אתה עכבר". "לא נכון", פסלה אמא, "צריך להסתכל הצידה ולירוק
שלוש פעמים". "אם את פוגשת חתול שחור, החתול יורק", קטל גדי
כהרגלו. "וגם אל תפתח מטריה בתוך הבית, זה מסוכן", הזהירה אמא.
"לא, זה סתם מטומטם", סתר גדי, "אם כבר, אז את מסוכנת. לא פלא
ש"אמא" ב-CAPS LOCK זה TNT"... "וגם אל תעבור מתחת לסולם, ואל
תשבור מראה", המשיכה אמא בהתעלמותה, "תאמין באמונות טפלות. אם
לא יזיק, בטח לא יועיל". "אני מבין שהעקשנות שלך תגרום לוויכוח
הזה להימשך לנצח", הבין גדי. "התחלנו לריב בגלל ששמת לי את
הסכין ביד", הזכירה אמא. "הייתי חוסך את הריב הזה, אם הייתי שם
לך את הסכין במקום אחר...", השיב בחיוך. "איך אתה מדבר אליי?",
הזדעזעה אמא, "אני אמא שלך". "להפך", פירש גדי, "אם הייתי מדבר
ככה לאדם זר זה היה מזעזע". "אתה גם כל הזמן קורא לי טיפשה.
אתה לא מתבייש?". "האמת שלא", הודה גדי. "אני בכלל לא טיפשה",
קבעה אמא בביטחון. "נכון, רק כשאת מדברת", הצדיקה גדי. "באמת?
אז תשאל אותי מה שאתה רוצה", איתגרה אותו אימו, "לכל שאלה שלך
תהיה לי תשובה". "אין לי ספק, אבל צריך שהיא תהיה נכונה", ענה
גדי. "נו, תשאל", הפצירה האם. "בסדר, למה בחורף קר ובקיץ חם?",
שאל. "לא יודעת", ענתה. "ולמה השמש זורחת במזרח ושוקעת
במערב?", שאל. "לא יודעת", ענתה. "ולמה בלילה חשוך וביום
מואר?", שאל. "לא יודעת", ענתה. "אמא", פנה אליה, "אני מקווה
שלא מפריע לך שאני שואל אותך יותר מדי שאלות", קיווה גדי.
"להפך", הרגיעה אמא, "אם לא תשאל, איך תדע?". "בחיי, אמא",
נשבע גדי, "את האדם היחיד שאחרי שעונה לי תשובה, אני יודע
אפילו פחות ממה שידעתי קודם". למטבח נכנס דורי. "בוא'נה, גדי,
אתה חתיכת נקבה!", קטל אותו. "אמא שלך נקבה!", החזיר גדי.
"כן!", אישרה אמא. "שמעתי שפחדת ללכת מכות עם אליקו", הוסיף
דורי. "אני נגד אלימות, בעיקר כשהיא מופנית נגדי", הסביר גדי,
"הוא צריך לפחד ממני, יש לי דאן 7". "כן", אישר דורי, "אתה
נוסע לפעמים בקו 7 של "דן". "על מה אתה מדבר?", המשיך גדי בקו
ההגנה, "אני אחלה גבר!". "כי אתה אח שלי", הסביר דורי, "אח
לגבר"... "עכשיו גם אתם רבים", התערבה אמא, "זה הכל בגלל
הסכין". "מה הקשר? אנחנו תמיד רבים", התנגד גדי, "יש בינינו
"מלחמת אחים". "על מה רבתם אתמול במשך שעה?", התעניינה אמא.
"רבנו על השאלה: את מי את אוהבת יותר?". "איזה חמודים אתם!",
התמוגגה אמא. "היא אוהבת אותך יותר!", צעק גדי. "לא נכון,
אותך!", החזיר דורי, ולא נשאר חייב. "תפסיקו לריב כמו ילדים
קטנים!", הפצירה אמא. "טוב, נריב כמו ילדים גדולים", הסכים
גדי. "אמן תקבלו שיתוק, חס וחלילה!", קיללה אמא. "אמא, ברגע
שהתחלת לקלל, זה הסימן שלי ללכת", אמר גדי, ויצא את הבית.
"דורי, תשמע איזו אמא חכמה יש לך", ניסתה אמא את הבן הקטן,
"היום בתכנית של ד"ר בראסו ברדיו FM, התקשרה אליו מאזינה
שמעשנת 40 שנה, וסיפרה כמה שהעישון הורס לה את החיים. ולי היה
פתרון שאפילו הוא לא חשב עליו- שתפסיק לעשן! והוא קורא לעצמו
דוקטור". "נכון!", אישר דורי, "איך הוא לא חשב על זה בעצמו?
שמחר בבוקר תפסיק לעשן אחרי 40 שנה, ואז הכל יסתדר. אמא, את
כישרון מבוזבז. צריכה להיות לך תכנית על רפואה ברדיו. בעצם,
למה רק על רפואה? תכנית שבה תפגיני את הידע העצום שלך
בפוליטיקה, צבא וספורט. יקראו לה "עופרה יודעת הכל". הרי רק את
יכולה ללמד את איינשטיין פיזיקה, את פיתגורס גיאומטריה, ואת
קארל לואיס לרוץ". "אתה צוחק עליי?", שאלה. "ברור!", ענה,
"וחוץ מזה, הוא פרופסור, לא דוקטור". "דוקטור, פרופסור, מה
ההבדל?", לעגה אמא. "בשביל אחת שלא סיימה עממי, באמת אין
הבדל", ביאר דורי. "לא סיימתי עממי בגלל שהמורה שלי שנאה אותי,
האשכנזייה הנבלה הזאת! כוס אימה ובית אביה! הגזענית הזאתי תמיד
קראה לי מטומטמת!". "אבל היא קראה לך מטומטמת לא כי היא
גזענית, היא קראה לך מטומטמת כי את מטומטמת...", הסביר דורי.
"זה לא מנחם אותי!", מיאנה אמא להינחם. "איך קראו לה?", חקר
דורי. "אווה, המורה לטבע", נזכרה אמא, "דווקא עד שהיא הגיעה,
אהבתי טבע". "אחרי שככה הוא התאכזר אלייך?", גיחך דורי. "לפחות
היא לימדה אותי על עופות", התנחמה אמא. "אז עכשיו אני יודע את
מי להאשים", הבין דורי. "אפרופו להאשים", קישרה אמא, "אתה יודע
מי הוציא את הפלאפון שלי מהטעינה?". "לא אני", הצטדק דורי.
"אתה הוצאת?", המשיכה אמא בחקירתה. "לא", ענה שוב דורי, "אני
אתן לך רמז, ונראה אם תצליחי לפתור את החידה הבלשית הזאת- זה
היה או אני או גדי, אבל זה לא הייתי אני. אז מי זה היה?". "זה
אתה!", הוכיחה. "תמות נפשי עם טיפשים!", זעק דורי. "גם אתה
קורא לי טיפשה?", נבהלה אמא. "דיברתי על טיפשים באופן כללי",
הבהיר דורי, "אם הגעת למסקנה שאני מדבר עלייך, אז ירדת על
עצמך". "עכשיו, בגללך, הפלאפון שלי לא טעון!", טענה. "באמת? אי
אפשר לירות בו?", ליגלג דורי, "צריך לומר "מוטען". "לקחת את
הפלאפון כשלא הייתי בחדר, ועשית ממנו שיחות", תיפקדה אמא כבלש.
"איזה יופי שאת מחברת סיפור שלם מכמה פרטים לא נכונים", התענג
דורי, "בעצם, למה לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה?".

בנוי לתלפיות

זה התחיל כבוקר שבת רגיל למדי בבית משפחת דר. העורבים חגו מעל
הבית, וגדי נמנם במיטתו, לאחר ה"אין יציאה" של שישי בערב.
לפתע, פרצה אמא לחדר. "גדי! אתה ישן?", צרחה. "כבר לא", השיב
בקול עייף, "כמה פעמים אמרתי לך לדפוק בדלת לפני שאת נכנסת?".
"סליחה", התנצלה אמא, יצאה את החדר, דפקה בדלת, ונכנסה שוב
בסערה. "גדי!", צעקה. "צריך לדפוק, לקבל אישור ממני, ואז
להיכנס", חינך אותה גדי. אמא עמדה לצאת שוב מהחדר, וליישם את
משאלתו של גדי. "את כבר בפנים!", יידע אותה, "ותסגרי אחרייך את
הדלת!". אמא יצאה שוב. "תסגרי את הדלת מבפנים!", הבהיר גדי,
"ותכניסי את דורי! בקיצור, מה רצית?". "רציתי שתפתור ויכוח
ביני ובין דורי", ענתה. "זה ויכוח בין-דורי?", שאל גדי
בשנינותו כי רבה. "אפשר להגדיר את זה ככה", השיב דורי, "בגלל
שאני ואמא שייכים לדורות שונים". "וגם לרמות השכלה שונות, רמות
יופי שונות, ורמות הצלחה שונות...". "זה ויכוח שלי עם דורי",
קטעה אותו אמא. "דורי יותר חכם", פתר גדי את הסוגיה. "לאמא
משעמם", הסביר דורי, "אז היא מתווכחת איתי על הבוקר". "לא
התווכחתי איתך על הבוקר, התווכחנו על משהו אחר", הדגישה אמא.
"דורי צודק", שפט שוב גדי. "תודה על הצידוד בי", הודה לו דורי,
"אבל תקשיב לחילוקי הדעות ביני ובין אמא". "אני אומרת שהשם הכי
נפוץ בעולם זה יוסי, והמצחיק הזה אומר מוחמד", שטחה אמא את
טענותיה המלומדות. "המצחיק הזה צודק", הצדיק גדי, "לכל בכור
מוסלמי קוראים מוחמד". "אז כשאלוהים הרג את כל הבכורים במצרים,
הוא הרג רק כאלה שקראו להם מוחמד?", הסיקה אמא. "המצרים של אז
לא היו מוסלמים", לימד גדי, "אבל יפה שידעת את זה". "יש את זה
בסרט ההוא, "הדיברות", חשפה אמא את מקורותיה. "זה לא "הסרט:
הדיברות", זה "עשרת הדיברות"! בטח ראית גם את "הסרט: השבטים
האבודים"... ראית בכלל את הסרט, "עשרת הדיברות?", חקר. "לא,
אבל קראתי את הספר", השיבה אמא בחיוך מדושן עונג. "נחזור
לענייננו", פסק דורי. "גדי", פנתה אמא לגדי, "תכף תגיד לי שהשם
משפחה הכי נפוץ בעולם זה לא כהן". "תפסיקי להיות
פרובינציאלית", כעס עליה גדי, "יש עוד מדינות חוץ מישראל. שם
המשפחה השכיח בעולם זה צ'אנג". "אבל דיברנו על שם משפחה נפוץ,
לא שכיח", תיקנה אותו. "שכיח לא בא מהמילה שיכחה, שכיח זה
נפוץ", הסביר. "אז איך זה שאף פעם לא פגשתי מישהו שהשם משפחה
שלו זה צ'אנג?", ניסתה אמא להעמיד את גדי על טעותו, "אז אתה
אומר שהשם הכי נפוץ בעולם זה מוחמד צ'אנג?". "אמא, איינשטיין
אמר פעם שיש שני דברים אינסופיים- היקום והטיפשות, אבל הוא לא
בטוח לגבי היקום...", גילה גדי. "האיינשטיין הזה נשמע לי כמו
אידיוט גמור", סברה אמא. "כמו שהוא בעצמו אמר: "הכל יחסי"...",
ציטט גדי. "התחלנו לדבר על שמות, כי דורי שאל אותי למה קוראים
לי עופרה", הסבירה אמא את השתלשלות העניינים, "אז אמרתי לו שזה
על שם עופרה חזה. גם לה קראו עופרה". "אבל היא נולדה אחרייך!",
גילה לה גדי. "אז אולי קראו לה על שמי?", ניחשה אמא. "כן", זרם
גדי, "בגלל זה קראו לה "חזה עוף-רע". "וגם אמרתי לו שבגלל
שקוראים לי עופרה, קראתי לך גדי", המשיכה אמא בנימוקיה, "למה
הגדי הוא הבן של העופרה". "הגדי הוא הבן של העז, והעופרה היא
הבת של הצביה", לימד גדי את אמא עוד פרק בזואולוגיה. "דווקא
לא", סירבה אמא להסכים, "צביה היא אחותי, לא אמא שלי". "אז גם
ההורים שלך לא הבינו בחיות", קטל גדי את סבו וסבתו. "כנראה
שהייתי צריכה לקרוא לך עופר", היכתה אמא על חטא. "עופר
ועופרה?", התפחלץ גדי, "העיקר לדחוף לשם שלי את המילה "עוף"?".
"אני רואה שהדיבורים האלו לא מביאים אותנו לשום מקום", ציין
דורי, "בואו נלך לאכול ארוחת בוקר". דורי ואמא יצאו, ואמא
השאירה את הדלת פתוחה. "למה לא סגרת אחרייך את הדלת?", בירר
גדי, "נולדת באוטובוס?". "האמת שכן", השיבה אמא בהתלהבות,
"מגיע לי נסיעות חינם כל החיים". "אולי בגלל זה התחתנת עם נהג
אוטובוס", הקיש גדי, "בכל מקרה, סגרי את הדלת". אמא סגרה את
הדלת, ונשארה בחדר. "אמא, אני רוצה להתלבש", ביקש, "חכי לי
במטבח". השלושה התיישבו לאכול במטבח. "גדי", פנתה האם אל בנה,
"מה אתה אומר על האוכל שהכנתי? החביתה? הסלט ירקות?". "אני
חייב להגיד שהקוטג' מצוין", החמיא גדי לאימו. "היום אנחנו
נוסעים לירושלים לאכול אצל דודה צביה", קבעה אמא עובדה. "לא
מתאים לי לנסוע לתלפיות", הגיב גדי. "אתה לא בנוי לתלפיות",
הגיב דורי בעצמו. "לפחות נעשה על האש?", קיווה גדי, "לא, על
הגג", השיבה אמא, "ואני מכינה צ'יפסים". "לא אומרים "צ'יפסים",
כי צ'יפס זה כבר ברבים", תיקן גדי, "כמו שלא אומרים "ג'ינסים".
זה כמו להגיד "שולחנותות" או "ילדימים". בעצם, את באמת אומרת
childrens"... "נעשה את הבר-בי-קיו של משפחת דר, הדר-בי-קיו",
ציין דורי, "נלך בדרך כל בשר". "אני מביאה את הבשר", איימה
אמא. "מתי תפסיקי לקרוא לזה בשר?", שאל גדי, "אם זה נראה כמו
עוף, יש לזה ריח של עוף וטעם של עוף, אז מה זה?". "זה בשר!",
קבעה אמא נחרצות. "אז איזה סוגי בשר את מביאה?", שאל. "כל
מיני", ענתה אמא, "כרעיים, שוקיים, כנפיים...". "אני אחטוף שוק
מהעוף שלך", חידד גדי. "נאכל כנף על הגג", שינן דורי. "יפה
מצידה של צביה שהיא מארחת", פירגנה אמא לאחותה, "אנחנו צריכים
להביא רק את הבשר, הצ'יפסים והשתייה". "יש קולה בבית?",
התעניין גדי. "יש את כל הקולה שאתה רוצה", השיב דורי, "יש את
"קולה של אמא". "אז אני יכין עוף בקולה", הזהירה אמא. "בשביל
מה לנסוע לירושלים כדי לעשות על האש?", התבכיין גדי. "כי זה לא
רק בשביל לעשות מנגל", הסביר דורי, "זה גם טיול לעיר הבירה. יש
שם אוויר הרים צלול כיין". "טוב שהזכרת לי", שיבחה אותו אמא,
"צריך להביא גם בירה ויין". "את משגעת אותי עם הקונוטציות
שלך", העיר גדי. "אל תקלל!", הזהירה אותו אמא. "גדי, בוא
איתנו", הפציר בו אחיו, "יהיו שם פרגיות". "אני מקווה שיהיה
בשר טוב", ייחל גדי, "מה שנקרא "בקר איכות"... "אז תביאו בגדי
ים", דרשה אמא, "נלך לחוף ירושלים". "חוף ירושלים זה בתל
אביב", תיקן גדי, "אין ים בירושלים". "בטח שיש", העמידה אותו
אמא על שגיאתו, "בגלל זה הקיצור של ירושלים זה י-ם". "נקודה
טובה, אמא", ליגלג גדי. "ונלך גם לבריכת הסולטן", הודיעה אמא.
"בשמחה", עלץ גדי, "רק שאין שם מים". "אבל, אמא", ביקש דורי,
"הפעם תשתדלו שלא לעבור עם האוטו בשבת ב"מאה שערים", שאני לא
אצטרך לצעוק שוב: "אבא, אבן!"... "אגב שערים", נזכר גדי,
"בית"ר משחקת השבת ב"טדי". אולי נקפוץ לראות את המשחק?".
"נכון", אישר דורי, "יש משחק של בית"ר- חיפה". "בית"ר חיפה נגד
מי?", חקרה אמא. "בית"ר ירושלים נגד מכבי חיפה", עידכן גדי.
"אבל אנחנו נוסעים כדי להיות עם צביה וצביקה", אכזבה אותם אמא.
"איך צביה התחתנה עם צביקה, אם יש להם כאלו שמות דומים?",
התפלא גדי, "זה מוזר כמו שדורי יתחתן עם מישהי בשם דורית". "או
שגדי יתחתן...", הנחית דורי. "ובמקרה יש להם גם אותו שם משפחה,
צביאלי", הוסיפה אמא משלה. "אז יהיה לנו זמן רק כדי להיות
אצלם?", שאל גדי. "אולי יהיה לנו זמן רק כדי לקפוץ לקוטב
הדרומי", העירה אמא. "לכותל המערבי?", תיקן גדי, "בשביל מה? יש
לי אותך כדי לדבר לקיר ולבכות. וחוץ מזה, אני בטוח שאלוהים
ימלא את הבקשה שכתבת לו בשבת". בצהריים הגיעו השלושה לשכונת
תלפיות בירושלים, לבית הדודה. "אהלן! מה שלומך, אחותי?", קיבלה
דודה צביה את פניה של אמא. "הכל טוף", ענתה אמא בפנים
מכורכמות. "שלום, גדי הקטן!", התלהבה הדודה, "איך רזית! והצמחת
שרירים! והתנמכת!". "אני דורי", הציג את עצמו דורי. "אז טוב
שלא הבאתם את גדי", שמחה צביה, "הוא תמיד מבאס את כולם". "היי,
צביה", ברך אותה גדי לשלום. "היי, גדי", גמגמה הדודה צביה,
"אה... נעלה לגג?". "המשפחות עלו לגג, והחלו בשיחת חולין".
"נו, צביה", שברה אמא את הקרח, "אז מה את מספרת?". "שום דבר",
השיבה צביה, "בשבוע שעבר, צביקה, כפרה עליו, לקח אותי לראות את
הארובות של חדרה. איזה כיף היה! אחר כך עשינו הליכה לקיסריה".
"יש שיר של חנה סנש, שנקרא "הליכה לקיסריה", איך הוא הולך?",
בירר דורי. "קי-סריה, סריה, whatever will be, will be"...,
ענה גדי לקושיה. "גם ראינו שם צי אוניות של "צים", תיארה
הצביה. "ראיתם "צי-צים"?", גיחך גדי, "שמעתי שפעם הייתה שריפה
ב"בית-צים"... "בקיצור", סיכמה צביה, "היה חבל"ז על הזמן! ממש
אחלה בחלה!". "איזה כיף לך", קינאה אמא, "ארנון לקח אותי
לאיטליה, רק כדי לראות איזה בניין עקום, ופסל של איש ערום. ממש
חארטה בארטה". "חרגול!", זעקה צביה. "כן, גם אני לא מתה עליו",
הודתה אמא. "לא, שמעתי חרגול!", נחרדה הדודה, "הצילו, חרגול!".
"שני דברים לי אליך", פנה גדי, "א', למה שתפחדי מחרגול? ו-ב',
איזה קול משמיע חרגול?". "לא יודעת, אבל שמעתי אותו", חזרה
ואמרה הדודה המפוחדת. "אבל, צביה...", המשיך גדי. "אני אוהבת
שהאחיינים שלי קוראים לי "דודה צביה", קטעה אותו צביה. "אבל,
צביה", המשיך שוב גדי, "מישהו השאיר את הבקבוק של הקולה קצת
פתוח, אז שומעים את הקול של הגזים, זה לא חרגול". "זה קולה של
הקולה", הסביר דורי. "זה בגלל שיש בזה דו-פחמוצת התחמן", שיתפה
אמא את כולם בידיעותיה. "דו- תחמוצת הפחמן!", תיקן דורי. "זה
לא חמצן דו-פחמני?", הגיבה אמא בפליאה". "פחמן דו-חמצני!",
תיקן שוב דורי, "זה נקרא CO2!". "גם הטמטום של אמא שבר "שיא או
שניים", סיכם גדי בחיוך.

עם פוטנציה

בשעת בוקר, התקשר גדי לאימו. "אמא!!!", צרח. "גדי!!!", צרחה
אמא בחזרה. "אמא, כמה פעמים אמרתי לך שאם השעון המעורר שלי לא
מצלצל בבוקר, אז להעיר אותי?", שאל. "כנראה שהרבה פעמים", ענתה
לו. "אז למה לא עשית את זה?", ביקש הסבר. "מה אתה רוצה ממני?",
הצטדקה, "השארתי לך פתק להתעורר ב-7:00". "אבל למה לא הערת
אותי?", שאל שוב. "חשבתי על זה", השיבה, "אבל לא רציתי להעיר
אותך בשביל זה". גדי תפס בחוזקה את ראשו בידו השמאלית. "בפעם
הבאה, תבקש מאבא שיעיר אותך", הציעה אמא. "כן, הוא טוב
בלהעיר", הסכים עימה גדי, "תמיד יש לו הערות". "אז תבקש
מדורי", העלתה עוד הצעה, "נכון שהוא צריך להתעורר אחריך, אבל
שיקום להעיר אותך, ויחזור לישון". "ואיך הוא יתעורר כדי להעיר
אותי?", התפלא גדי. "אתה תעיר אותו!", מצאה אמא פתרון מקורי.
"אמא", סיכם גדי, "את מאוד מאוד מאוד טיפשה, בלשון המעטה".
"נדבר על זה בבית", סיימה אמא את השיחה. בערב, חזרה אמא הביתה.
"גדי", פנתה אל בנה, "תנחש למי הבוס שלי אמר היום: "עופרה, אני
נותן לך קידום"?". "אני מניח שהוא אמר את זה לך", שיער גדי.
"ניחוש נכון!", התלהבה אמא, "אחרי 40 שנה כפקידת ביטוח דרג א',
אני סוף סוף עוברת להיות פקידת ביטוח דרג ב'!". "ומה פשר
ה"קידום"?", חקר גדי. "המנהל שלי אמר לי שבמשך הרבה זמן חסכתי
הרבה כסף לחברה, למה פקידה בדרג שלי בדרך כלל מרוויחה שכר
כפול", התפארה, "ושבתפקיד החדש אני יחסוך אפילו יותר כסף
לחברה!". "יופי", זרם איתה גדי, "עכשיו תוכלי להחזיר את חובך
לחברה". "אני חייבת להוכיח את עצמי אחרי הקידום", הודיעה אמא.
"קידום, לכי תצטייני", השיב גדי בשנינות. "האמת שזה יותר בגלל
שהתפנה אצלנו מקום", הודתה אמא, "היה מקרה כמו של אתי אלון".
"מגיע לאתי אלון", הכריז גדי, "היא עשתה מעשה לא אתי, אז עכשיו
היא alone". לשיחה המרתקת הצטרף דורי. "היי, אמא", ברך לשלום
את אימו היקרה, "את זוכרת שיש לי הערב יום הורים?". "אז למה
אתה צריך אותי בשביל יום מורים?", הגיבה בפליאה. "לא יום
מורים!", תיקן, "יום הורים!". "אבל עכשיו חזרתי מהעבודה
עייפה", טענה אמא, "אי אפשר היה לעשות את הערב הזה בבוקר?".
"את כורעת תחת העומס?", שאל גדי, "או סתם קורעת תחת?". "דורי,
הרגת אותי", גרמה לו אמא לרגשות אשם, "אין לך הורה אחר שיכול
ללכת?". "יש רק את אבא", הציג דורי את האפשרויות בפניה. "אז
מתי צריך להיות שם?", התרצתה אמא. "יש עוד זמן, 15 דקות
שלמות", ענה. "15 דקות?", הזדעקה, "זה כמעט רבע שעה!". "שזה
בדיוק הזמן שלוקח להגיע לתיכון שלי", השיב. "אז למה תמיד אתה
מודיע לי ברגע האחרון?", התרגזה אמא. "חשבתי שיהיה מספיק לדבר
איתך על זה פעמיים בטלפון, להשאיר לך הודעה קולית והודעת טקסט,
ולרשום לך פתק", הסביר, "ובכל זאת שכחת". "אבל לא הזכרת לי
להסתכל בפתק", האשימה אמא. "את באמת לא זוכרת שדיברנו על זה
בטלפון?", התפלא דורי. "בטח שכן", התגוננה אמא, "אני זוכרת את
זה כאילו זה היה אתמול". "זה היה היום!", הצהיר דורי. השניים
מיהרו לנסוע לתיכון של דורי, אך הגיעו באיחור קל. דבר אשר קיצר
את משך ההמתנה לתורם. "דורי", פנתה אמא לדורי, "אתה יודע מה
הבית ספר הזה מזכיר לי?". "כן", השיב דורי בחיוב. "שכשהיית
קטן, הייתי לוקחת אותך מכאן הביתה", ערגה אמא. "זה לא היה
מכאן, זה היה מבית הספר היסודי שלי", תיקן דורי, "אני זוכר
שפעם מישהי שאלה אותך אם את מחכה לילד, ואמרת לה: "לא, אני סתם
שמנה"... אמא החלה ללטף את דורי, ולקרוא לו בכינויי חיבה
תינוקיים. "אל תגעי בי בגוף!", התעצבן דורי. "אז איפה כן לגעת
בך?", שאלה אמא. "את עושה לי פאדיחות!", הרים דורי את קולו.
"בסדר, זה לא שאני עושה לך בושות", הבהירה. השניים נכנסו
לכיתה, שם קיבלה אותם בחיוך המורה דפנה. "שלום, המורה בתיה!",
חייכה אמא. "דפנה", תיקנה אותה דפנה. "לא, אני עופרה", השיבה
אמא בתיקון משלה. "רציתי לומר לך שבנך, דורי", אמרה המורה
במלרע, "הינו תלמיד מצטיין בבית ספרנו". "נו, כמו שאומרים",
ציטטה אמא, "העץ לא נפל רחוק מהתפוז". "כן, אני רואה", השיבה
המורה, והרהרה לעצמה: "בטח האבא ממש חכם". "אני הכי אהבתי
ללמוד גיאומטריה", נזכרה אמא, "לחקור מדינות וארצות". "בקשר
לבנך", נטלה המורה לעצמה את זכות הדיבור, "אין ספק שמדובר
בתלמיד עם פוטנציה". "אימפוטנציה?", השתנקה אמא, "בגיל כזה?!".
"דורי, בנך, השיג ציונים של תשעים ומעלה כמעט בכל המקצועות",
פירטה דפנה, ושוב הרהרה לעצמה: "לא ידעתי שהוא מאומץ". "אבל
אין לך משהו רע להגיד עליו?", ביקשה אמא. "דווקא יש משהו",
ענתה מורתו, "משום שמשעמם לו בכיתה, אז הוא מפטפט הרבה
בשיעורים". "העיקר שהוא לא מדבר ומפריע", נרגעה אמא. "היה נעים
מאוד להכיר", סיימה המורה את הפגישה, והרהרה בפעם האחרונה:
"בפעם הבאה, לבקש שיביא איתו את אבא". דורי ואמא יצאו מהכיתה,
ודורי ציפה, משום מה, לשמוע מחמאות. "תשעים ומעלה?", התאכזבה
אמא, "למה לא מאה ומעלה?". "נאה דורש, נאה מקיים", ציין דורי,
"בואי נבדוק אם את יכולה לבוא אליי בדרישות. מה היה הצבע של
הסוס הלבן של נפוליאון?". "אני לא זוכרת כלום בהיסטוריה",
הודתה אמא, "אבל אם כבר הזכרת לי, אז מה היה השם הפרטי של
נפוליאון?". "נפוליאון!", זעק דורי. "באמת?", התפלאה אמא,
"קראו לו "נפוליאון נפוליאון"? "I rest my case", סיכם דורי
במרירות. "תפסיק להתנשא עליי בצרפתית!", איימה אמא. "אני
במקומך, הייתי לוקח אותי עכשיו למסעדה לכבוד הציונים הטובים
שלי", רמז דורי, "כמו שפעם לקחת אותי לראות אנשים אוכלים
המבורגר, ואחרי זה לראות אנשים מלקקים גלידה". "השתגעת?",
נחרדה אמא, "חלב אחרי בשר?!".