היא רצתה לשבת על הגג של עזריאלי ולהרגיש שהיא יושבת על ערמת
חציר בשדה.

היא רצתה להיות הכי גבוה שאפשר, היא חשפה את חיוכה, את שיערה
ואת גופה אל מול השמש ואל תוך ידיים זרות שלו ושלו וגם שלו.

והיא כמעט הצליחה. ולמרות שהפיח השכיח מעט את ריח הפרדסים
ולמרות שהמדרכה החמה כלל לא נעימה לה כמו הדשא הירוק והמדגדג,
היא רצתה עוד.

והיא הלכה בשינקין וברוטשילד וגם בדיזנגוף מכוסה במשקפי שמש
גדולים, קיפצה לה מעל קן נמלים ונורא רצתה לרכוב על סוסים, אז
במקום זה עלתה על קו 5 כי לרכוב על אופניים בעיר הגדולה נראה
לה מלחיץ קצת.

והיא הבחינה שכשהיא עם מחשוף עמוק אז מבחינים גם בה, וכמעט
שכחה שמה שהיא רוצה באמת זה שיבחינו בעומק הפנימי יותר. וצללה
אל תוך הים ויצאה והתקלחה והתחילה עוד יום.

והיא הייתה משוכנעת שתכבוש את העולם (או לפחות את העיר) אז היא
התמסרה לשטחיות, לשתייה, לעשן, לייצר... והמשיכה לחייך בלבן
בשבילו, בשבילו וגם בשבילו.

והבטיחו לה הבטחות והיא בלעה את הכול. היא בלעה את זה כמו
וודקה או ג'ין או כל משקה אחר, רק לא מים. וראשה סחרחר עליה
והיא נזכרה כמה היא אהבה רכבות הרים וחשבה כמה חבל שבחיים אין
חגורה שתשמור עליה מנפילות.

והיא הופיעה פה ושם, ישבה על סטול, על בר על ברכיים; צוחקת מכל
שטות וכולם צוחקים ממנה, איתה או עליה וזה בכלל לא משנה, העיקר
שצוחקים. והיא הולכת לשירותים ונכנסת לתא, מדמיינת שהיא מתחת
לעץ התאנה, ובוכה.

והכול החליק לה מבין האצבעות, הכול, כמו חול, חם ונעים וזהוב.
וכל הדיבורים, ההבטחות, המשאלות הפכו בין רגע לציוץ ציפורים של
שעת זריחה. והיא טיפסה עד הקומה הגבוהה ביותר כדי להרגיש קרובה
לשמיים.

וצעקה, כמו חתולה שמאיימים לה על הגורים, היא צעקה. לא כדי
שהוא, הוא וגם הוא ישמעו אלא כדי שהיא תשמע. וזכרה את השדה
והפרדס והים, את רכבות ההרים, הסוסים והשמש... ושבה לערמת
החציר.