כהורה לילד עם הפרעות קשב וריכוז נתקלתי בעשרות הורים שבאו
לבקש את עצתי כבעל ניסיון. לאחר אין ספור שיחות עם בעלי מקצוע
מהתחום הצלחתי לסווג את ההורים לילדים הללו לארבע קטגוריות. אם
גם ילדכם סובלים מבעיות קשב וריכוז בואו לראות לאיזו קטגוריה
אתם שייכים:
המתכחשים:
כשליש מכלל ההורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז. אלו ההורים הכי
בעיתיים. הם בטוחים שהילד רגיל לחלוטין, והגננת ובעלי התפקידים
לא מבינים מהחיים שלהם, שהם קנו את התעודות בשוק האפור בקייב
והם טיפשים גמורים. הבעיה, לדעתם, היא בכלל לא אצל הילד שלהם,
אלא באלו שטוענים שיש לילד שלהם בעיה.
הם בטוחים שהילד רק קצת שובב, והגננת לא רוצה לעבוד קשה אז היא
רוצה לדחוף לו כדור ריטלין כדי שתוכל לשתות קפה, להניח רגל על
רגל ולהשתזף בשמש. וזה במקום לעבוד עם הילד המקסים שלהם כל
היום כאילו אין לה עוד 39 ילדים אחרים לטפל בהם. הרי הילד שלהם
הכי חשוב והכי מיוחד מכולם.
האבא בטח יספר שגם הוא היה קצת שובב, והנה גם בלי ריטלין הוא
יצא בסדר גמור - שלם ובריא.
בדרך כלל שנה אחרי שהם עוזבים את הגן בכעס רב ומודיעים לכולם
שהגננת מטומטמת גדולה ורשלנית, הסיפור חוזר על עצמו בגן החדש.
ועדיין הם בטוחים שהבעיה בגננות.
השנים חולפות בהדיפת בעלי מקצוע. רק כשהילד מגיע לבית הספר ולא
מסתדר חברותית ולימודית, והתלונות ממשיכות לזרום - יורד להורים
האסימון. הילד מוצא את עצמו בשלב זה בכיתה הטיפולית או בפער
גדול משאר ילדי הכיתה.
המתלבטים:
כשליש מכלל ההורים. בדרך כלל אחד ההורים מצוי במצב הכחשה,
והשני מבין שיש בעיה. כשבני הזוג מבולבלים תמיד יופיע "היועץ",
בדרך כלל מדובר בהורה שיש לילד שלו את אותה בעיה או בגננת
שמכירה את החברה של השכנה שלהם.
בדרך כלל המתלבטים לוקחים את הילד למספר קלינאי תקשורת,
נוירולוגים או מרפאות בעיסוק. הם רוצים להשוות מה כל אחד אמר,
ואיפה כל בעל מקצוע טועה.
הם תמיד מחפשים את נקודות האור. את נקודות החושך הם מעדיפים
להשאיר בחושך. אחרי אין ספור התלבטויות והתייעצויות, ואחרי
שכבר הם נהיו מומחים לבעיות קשב וריכוז - הם מחליטים אם לפעול
או להמשיך להכחיש.
ההתקפיים
זן נדיר. אחד למאה בערך. אלו ההורים האהובים במיוחד על
השרלטנים. רגע אחרי שיחת הטלפון בה נקבע התור, ה"מומחה" כבר
מתקשר למהנדס הבנייה להוסיף עוד קומה לחמש שכבר קיימות.
ההורים האלה מקימים חמ"ל בשנייה שהגננת מודיעה שיש בעיה. הם
גולשים באינטרנט, מחפשים את כל הכתבות על דרכי הטיפול. הם
קוראים באדיקות על כל שיטה או פרופסור שיוכלו לפתור את הבעיה
אחת ולתמיד.
הם שוברים כמה קופות חיסכון ויוצאים לפעולה. הם מכינים לילד
מערכת שעות עמוסה בביקורים וטיולים ברחבי הארץ. הם נודדים
מרופא אחד למטפל אחר, ולא בוחלים בשיעורי שחייה, דיקור סיני,
רכיבה על סוסים, קלינאי תקשורת ומרפאות בעיסוק.
הם פושטים על חנויות המשחקים, וקונים משחקי התפתחות מכל הבא
ליד. אם כל זה לא עוזר הם מתחילים עם כל מיני שיקויים סודיים
שהמחיר של כל טיפה מהם יקר מזהב טהור, למרות שהן לא מופיעות
ב-FDA.
ההגיוניים
כל ההורים שלא התאימו לקטגוריות הקודמות. ההורים האלה מקשיבים
לבעלי המקצוע. הם לא מתייחסים אל הבעיה כבלתי פתירה, לא
מגזימים בטיפולים ולא עוצמים את העיניים ואומרים לעצמם "מחר זה
יעבור".
הם מיישמים את ההמלצות, וכשממליצים להם על ריטלין או על טיפול
במסגרת מיוחדת הם מקבלים את הדין. בדרך כלל הילדים שלהם
משתפרים בצורה המשמעותית ביותר.
מה שאני רוצה להגיד לכם הורים יקרים זה: תקשיבו לגננת
וליועצים. נכון, גם הם יוכלים לטעות, אבל יש להם הרבה יותר
ניסיון מלנו, ההורים. הם לא רוצים ברעתנו. תבדקו, תעקבו,
תחשבו, אבל תנו בהם טיפת אמון. |
