הכי טוב לכתוב בבוקר.
עוד לפני שאני יודעת איזה קול הולך לצאת לי,
זה מדלג על השלב, ואני מתחילה לשיר.
כואב לי. כואב בלי עצוב.
אני לא אוהבת את מה שאני יוצרת מסביבי.
אני רוצה רק לשיר, ולהופיע,
אולי אני צריכה שכולם יאהבו אותי, כי אני כבר שכחתי מה זה
לאהוב את עצמי.
כיף לי כשאני מכירה אנשים חדשים, ויש זרימה,
אני מרגישה שכל החיים שלי זה מה שאני רוצה לעשות ...
לשיר, ולהכיר אנשים חדשים. תרבות חדשה, אורח חיים חדש.
לרוץ, למדוד בגדים, להיראות טוב, לייחצן דברים בעלי אמונה,
ולהיות לבד.
אני יודעת שאתגעגע לזה שיהיה לי בן בחיים, שהכי קרוב אליי,
אבל אין, ודחיתי את מי שרצה,
כאילו שום דבר לא טוב באמת, (אלא אם כן אני אוהב באמת).
אני רוצה להרגיש חשובה, שבמקום עבודה ישימו לב בחסרוני,
אני רוצה להרוויח הרבה כסף רק כדי שאוכל להחזיר לאמי ואחי
על זה שדפקתי את המכוניות.
לבנות סטייל משלי;
לרקוד, ולשיר לשיר לשיר
לעשות משהו משותף עם אחותי
ושוב להיות לבד.
קשה לי להתקרב לבנות, אני מרגישה שאיתן אין את השיחות נפש הכי
עמוקות,
אני מרגישה שאני לא יכולה להביע את עצמי עד הסוף,
כי גם הן מחכות להזדמנות.
אבל אי שם במין האחר, קיים מישהו שהוא הכי הכי קרוב,
מישהו שאני לא אצפה ממנו ליצור אווירה,
אלא שהיא פשוט תהיה ברגע שניפגש.
לשמוע סיפורי חיים של אנשים, לבכות איתם,
לא להסתיר את זה שיש בי רגישות-יתר,
אפילו שקוטלים אותי.
לא לפחד כל  כך . . .
לאכול נכון, שיעריצו את מעשיי,
שירצו לקרוא את כתביי,
אבל אני בעצמי לא יודעת איך להיות רומנטית.
מעכשיו, אני לא מצפה יותר לכלום, מאף בחור,
מעכשיו, אני לא אהיה עם מישהו שאין לי רגש כלפיו.
לחיי ההנאות הקטנות - סקס וגמרנו,
להתהפך ולישון, רק לישון,
ולחלום, על חיים אחרים,
להיות זו שמאחורי הקלעים,
מבחירה,
שיקשיבו וייעשו לפי דרכי.
"את דורשת יותר מדיי"
אני בסך הכל מכתיבה חלום.
רוצה שיזכירו אותי,
אני רוצה שהיא תכתוב עליי.
יום אחד אני אסלח
לעצמי.