אני בחנות ספרים ואני חושבת, הרי אפשר למכור אפילו מילים!
שורות על גבי שורות, מדפים עמוסים במילים שמשחירות דפים שהיו
לבנים במקור, כרוכות בעטיפות צבעוניות כמו סוכריות. זה אחד
המקומות המושלמים מבחינתי. חשבתם פעם על כך שבספר אפשר לרכוש
חבר אך לעולם לא אויב? לא כמו עם אנשים. אני יוצאת בידיעה שאם
כל אחד יכול אז גם אני יכולה. לחקות, ליצור, למכור. אבל אני
מרגישה אומללה ומותשת, הרגשה שנשרכת בעקבותיי כמו פיסת בוץ
עקשנית שלא מרפה ומאפילה על כל הופעתי.
אתה רק עוד אחד בסופו של דבר. אני אשטוף אותך עם סרט בעל סוף
עצוב ואמרר בדמעות של שניים - באחד ואתנהג כאילו בחיים לא
אהבתי אותך, כי באמת לא אהבתי, אני אוהבת רק את עצמי וגם זה
לפעמים.
נכון שכשהקולה עומדת להיגמר כבר בקושי יש בה גזים ויש לה טעם
מגעיל וממש מתאמצים לסיים אותה עם פרצוף מעונה? ככה זה הרגיש
לקראת הסוף.
אני כבר לא יכולה להקשיב לשיר הזה שהקשבתי לו פעם אחר פעם במשך
יותר משעה כשדיברנו אז בטלפון ואמרת לי דברים יפים כל כך, שאני
אפילו לא אחזור עליהם כי אז זה יהיה לחזור על שקר, ועוד ממקור
שני.
אני רוצה חיים פשוטים, עם בחור שיביא לי פרחים ויביט עליי
בהערצה אבל לא יותר מדי ושישאר תמיד קצת בלתי מושג אבל שאדע
שהוא שלי לא משנה מה, יודעים למה אני מתכוונת? אני רוצה לבכות
מאושר, לא להיות מאושרת מההקלה של הבכי שנשפך כמו רוטב זול.
איך לעזאזל אני מצליחה להישאר כל כך תמימה אחרי כל הסטירות
שאני חוטפת? דקירות בגב ואמיתות שמתנפצות והשברים הם שקרים
ואני... מטומטמת? לא יכול להיות. להתקשות להאמין זה טמטום או
תמימות?
נתת לי כמה דברים. נתתי לך את עצמי.
אלה רק מילים שתקראו, בשבילכם, ומשהו כמו וידיו מקל, בשבילי.
אבל זה לא הופך אתכם לכמרים ואותי לחוטאת. חסרים תא וידיו
וחרטה.
הלוואי שהייתי יודעת מה הנוסחה לכל הדברים היפים, מקלות
קינמון, הצלחה, בשמים, אהבה, שוקלדים של מקס ברנר, אושר, שטרות
שלא נגמרים, בתי מלון עם ריח של עוד, האמת.
איך אני מצליחה להיכשל כל פעם לחדש? זה היה הכישלון האחרון.
מבטיחה. באמת באמת, אם יש בכלל דבר כזה.
אוי. כואב לי. שמישהו יחזיק לי את היד בבקשה. מתנדבים...? אני
פה.
איפה אתה עכשיו? יש לך מושג כמה זה כואב לראות את הכל מתפרק
בהילוך איטי ולא להיות מסוגלת לעשות דבר מלבד להשקיף מהצד
ולהאשים את עצמי? זה תסכול שקורע לגזרים. זה מוחק את מה שנשאר
ממני עד עכשיו- וזה לא הרבה, לידיעתך. תעשה לי ילד? אהבת אותי?
למה בדיוק עזבת? נכון שאני מעוררת רחמים כרגע? תרחם עליי.
אני רוצה אותך. אבל אני יודעת שזה קצת כמו לעבור ליד חנות
מותגים ולפנטז על להיות מסוגלת להרשות לעצמי לקנות שם ללא
הגבלה, אך כשאגיע למצב שאוכל להרשות את זה לעצמי אולי בכלל
אכנס לחנות אחרת כי זאת כבר לא תעניין אותי.
הצילו!!!
ברצינות, למה אנשים פוגעים אחד בשני ללא רחם? לא המציאו בשביל
זה את בובות הריסוק?
אני בבית כל היום ואתה כאן איתי גם אינך מודע או רוצה, אני
גוררת אותך אחרי ולא מרפה.
הדבר שהכי הכאיב לי היה ההדרגתיות האכזרית שבאיבוד העניין שלך
בי. ההודעות התחילו להגיע מאוחר יותר ויתר, הלכו ופחתו,
והשיחות הפכו ליותר ויותר משעממות וסבבו סביב הכלום, המילים
שלך הפכו לענייניות יותר, הרגשתי בטון שלך את השינוי, צפיתי
באיך אתה חומק לי מבין האצבעות ואפילו לא הצמדתי אותן. פשוט
בהיתי כמאובנת. קולך הפך לחסר סבלנות קמעה, האינטימיות נעלמה,
הדברים היפים שאמרת הפכו לנדירים ואז נעלמו כליל. היית צריך
לחתוך חד וחלק.
בבקשה תחזור..?
איך אני אמורה לחיות ככה, בין ההריסות והאבדות, תמיד יימצאו
שירים חדשים, המוזיקה לעולם אינה נגמרת, אם כבר אז אנשים
נגמרים, ובדרך גומרים אותך, לא להאמין, אל תאמינו, אם תאמינו
תתאכזבו, אבל איך אפשר לא להאמין כשזו התשוקה הסודית, למצוא
מישהו שהפעם באמת אפשר לבטוח בלהאמין לו, בו, בכל מה שבאמצע?
הבטחת שלא תעזוב אותי. הבטחת. אבל הבטחות הן רק מילים, אלא אם
כן מתכוונים למלא אותן. כנראה לא ניחנת ביותר מדי כוונה.
זו בטח אשמתי. אני אשמה שהוא עזב כי אני לא יודעת איך להתנהג.
אני מסוג הנערות שמעוררות תשוקה, לא אהבה. אני מגישה את גופי
כמנחה. תמיד. טעות חמורה, גבירותיי ורבותיי. שמרו על הרוכסנים
מכל משמר עד שיעופו ניצוצות באוויר. פתיחתם לפני הזמן תגרום
לשריפה ששום כבאי אש לא יספיקו לכבות לפני שתהפכו לאפר. ואפר,
כידוע לכם, מסיים בפח, וזה במקרה הטוב.
נהנתי כל כך לשכב על ברכיו, וידיו עשו מה שעלה בדעתן לעשות.
הייתי הבובה על חוט בידיו של המפעיל הנערץ. וכך המספרים עולים
ועולים ועדיין לא מצאתי דרך להגיע למספר שאחריו אשים נקודה.
הוא החזיר אותי הביתה אז, הוא היה קצת שיכור אבל הייתי חייבת
לחזור והוא עשה את זה למעני, אני יודעת, הוא היה הגיבור שלי,
הוא נישק אותי על השפתיים, הוא החזיק סיגריה בין שפתיו ולא
הדליק אותה הרבה זמן, הערתי לו, הוא היה מודע לכך, כמו שאני
מודעת לזה שדמעות נקוות בעיניי כרגע וזו האמת המוחלטת, אני לא
רוצה, לא יכולה, לא יודעת להרפות וזה כאב ששום הצלפת שוט לא
תשתווה אליה, כאב בלתי נדלה של אומללות, הפצע יתאחה והוא יהפוך
לזיכרון, לא רוצה, לא רוצה! המילים שלו שברו אותי, אך מי אשם,
בעצם, שהמבנה שלי רערוע כל כך שכל אחד יכול למוטט אותו במילים,
אותיות והברות? אשמתי בלבד.
כמה פעמים, לעזאזל, להסביר לך שלא מאמינים ולא מתאהבים עד שלא
באמת מכירים את האדם שמולך? זה עשוי להיות שקרן בתחפושת, אולי
תחפושת מעולה, אבל עדיין תחפושת שתחתיה מסתתר משהו אחר ממה שאת
חושבת. ואל תחשבי. תצפי. תהיה קרת רוח. אוי, ילדה מסכנה שכמוך.
אני אוהבת אותך, אבל מתי כבר תלמדי מהטעויות של עצמך?
וככה אני מעבירה את ערב שישי. כותבת עליו. בשביל עצמי. מנסה
להתחיל לרצות לשכוח. זה לא עוזר. זה בסדר. אני עוד אצחק מחר.