לא היו להם ילדים. בשכונה אמרו שהם שורדי שואה, שלא ברור מה
קרה להם שם, והתלחשו שזה היה נורא. לא ידעו אם הם נשאו באירופה
או בארץ, מאיזו ארץ עלו, מה החזיק אותם יחד. היא אמנית מעופפת,
צבעונית, שונה ומשונה, שביתה היה יצירת אמנות אחת גדולה.
ציורים, פסלים, אביזרים, חפצים, ריהוט, ריפוד, כל מה שנמצא
בבית היה מקורי ומיוחד, לאו דווקא שימושי. ערב-רב של פריטים
בגוונים ובצורות ומחומרים שונים. נדרשת לכמה וכמה ביקורים כדי
לזכור מה ראית, לו רצית.
היא דיברה במבטא שלא יכולת להחליט אם גרמני או הונגרי הוא,
וקראו לה הלנה.
ליאו(פולד) היה ההפך. רופא. ראו שהוא אוהב אותה והיא אותו, אבל
כל מילה שהיא אמרה גרמה לו כיווצים בפנים ובפנים. היא אמרה
המון שטויות. הוא היה רציונלי ומשכיל מאוד. אולי היו להם ילדים
פעם, שם, אז, ואולי לא. בשכונה אמרו שאולי עיקרו אותה, או
אותו, או הילדים הומתו מול עיניהם, או נעלמו. סוד מוזר אפף
אותם. והיא קראה לו פולדי, לא כמו כולם.
היא גידלה חתולים, בין אלפי החפצים בדירתם. עשרות חתולים.
פרוות וזנבות וצלוחיות וחול וגרגרים וגירגורים, ביום ובליל.
היא דיברה עם החתולים שלה בגרמנונגרית, ליטפה אותם, פינקה אותם
בתבשילים, הרשתה להם להיות בכל מקום, כולל במיטה איתו ואיתה.
שערות על הריפודים, על השטיחים, על הריצפה. על שולחן האוכל. על
הצלחות ובכוסות. והוא היה רופא. הוא היה מתכווץ לא רק כשדיברה,
גם כשחתול היה משתתף איתו בארוחה. ליאו כנראה עבר שואה קשה שם,
אם שרד גם את הבית הגדוש, המבולגן, המדובלל, המחתולתל הזה.
הלנה ליטפה גם אותו מדי פעם, זה כנראה היה שווה.

הם היו זוג חברותי מאוד. באותה תקופה, שנות ה-70 הראשונות, הם
היו הזוג הכי מסיבתי בשכונה. בבית מלכו החתולים אך היתה גם חצר
אחורית שחלקה מרוצף ובחלקה היה דשא, ובכל ערב-שבת היתה הלנה
מזמינה כמה זוגות, והיו כיבודים ומשקאות ועוגות וריקודים,
וליאו היה מסכים. היא היתה קלילה ומספרת ומדברת ומקשיבה ושואלת
ומגישה ומשדלת ומפזזת, ומשיגה תקליטים מכל מיני חברים בחו"ל.
הרעש היה נפסק בחצות בדיוק כי הלנה ידעה שאם היא רוצה לעשות
עוד מסיבה בשבוע הבא, כדאי לה להתחשב בשכנים. וממילא מדי-פעם
גם הם היו במוזמנים.
היא גידלה עשרות חתולים שהיו מייללים, ומטרידים, וכמה מהם
מלוכלכים ומזהמים. ומשירים, ככתוב. גם על בגדיו המוקפדים של
ליאו, שהיה רופא. הוא היה משתגע מזה. וגם מזה שהלנה לא הורידה
את השפם. שלה. גם לא הבהירה. פשוט נשאה בגאווה שערות דקות
שחרחרות, שבגיל מבוגר יותר כבר קיבלו פיתול לכיוון האף או
לכיוון השפה. היא חשבה שזה חמוד, להיות עם שפם כמו חתולה. והיא
תמיד מרחה על פניה קרמים שמנוניים, שהבריקו את זה נורא. ליאו
היה מתכווץ כשראה אותה באור, וכנראה שמשהו מהעבר או מהעתיד
חיבר אותם היטב בחושך. במסיבות הוא היה יושב ליד הפטיפון,
מחליף תקליטים כמשימה, וצופה באשתו הצוחקת כשהיא משוחחת או
רוקדת. מעניין שכל החתולים לא יצאו אף פעם לחצר, גם לא
כשהכיבוד טיפטף או התפורר על המרצפות, או בחלקת הדשא הקטנה.
ליאו שנא את החתולים האלה שלה. גם את הקודמים שכבר ברחו או
מתו, גם את הבאים שהיא תאסוף מכל פח או גינה. שנא.

במסיבת פורים, האחרונה, אבא שלי התחפש למרוקאי. או טוניסאי.
תרבוש אדום עם גדיל שחור, משקפי שמש שחורים, ז'קט רחב, חולצה
עליזה, פפיון קטון - זה מה שהחברה שהשאילה אמרה, שנראה לה ש.
ואמא שלי התחפשה לצועניה. מטפחת ראש רקומה עם מטבעות, צעיף
גדול שובה-עין,  חצאית רחבה ומרשרשת. דוד שלי, שגם הוא גר
בשכונה, בא כחתן. חליפה מצחיקה, נעליים מצחיקות, עניבה מצחיקה,
חולצה... וחיוך מצחיק. או מה. דודתי התלבשה ככיפה אדומה. המון
אנשים באו מרחבי השכונה. נכנסו וקיפצו ורקדו וזללו ושתו ושרו
וצחקו והשתעשעו, והצטלמו במצלמות האלטע-זאכן האלה, ומהתמונות
ההן אני משחזרת עכשיו את הסיפור כולו. הלנה התחפשה לגבר. גבר
צייד. מכנסיים עם חגורה חומה וכיסים ברגליים, חולצה של
מגלי-עולמות, כובע מיוחד של מי שביקר באפריקה, סיגריה כבויה
בידה, רובה ישן על הכתף שלה, מגפיים גבוהים. שפם כבר היה. ליאו
הצטרף באיחור ניכר לחוגגים. בפרווה לבנה צמודה. הוא התחפש
לחתול. הלנה התעלפה.