החלק הכי קשה ביממה הוא להגיע הביתה ממשמרת ערב. אחת בלילה, את
לבד על האופנוע והמחשבה על כך מחלחלת ברגע שאת מתיישבת על
המושב. קפיץ של המפתח ימינה, יד ימין לוחצת על הגז. יוצאת לדרך
המוכרת.

רמזור ראשון שמאלה, בשני האדום בוהק כל כך במשך דקה וחצי.
בשלישי הוא מהיר יותר, ברביעי את שוב מחכה. המחשבה רק מתגברת
והלחלוחית בקצה העין דורשת תשומת לב. טוב שיש קסדה.

בשלב הזה הרמזור לפניה השמאלית כבר ירוק ואת מגבירה את
המהירות, ברמזור הבא אין בעיה ואת כבר על הגשר. כאן זה מהיר
יותר בשעות הלילה, אף אחד לא מתעכב והרמזור הבא, ימינה לכיוון
יהודה הלוי, תמיד ירוק. אין לו זמן לעצור. זה שאחריו מעצבן,
כאילו עושה דווקא באדמומיות המגעילה שלו. את מחכה, נהגי מוניות
מימין, רנו קליאו משמאל. המבט קדימה, אף אחד לא מעניין. את
אנטי בני אדם בימים כאלה ובכלל.

שוב ירוק, ועוד ירוק וירוק נוסף, ואז לפעמים הרמזור אדום. אמש
הוא היה ירוק אז פנית שמאלה מהר. פה הרמזור אדום, אף פעם לא
ירוק, ושוב מחכה. דממה מסביב, לילה בדרום תל אביב.

השתחררת מההמתנה, נחלת בנימין פנויה, וגם אם לא, אפשר לוותר על
הרמזור הבא. בצד השמאלי חסום ומשפצים בכאילו. ימינה שוב, שמאלה
למדרחוב המלוכלך, תמרור עצור, ימינה-שמאל פנוי, מעבר לרחוב
שלך. כביש מדבר יהודה. הגעת למספר 20. דממת האגזוז, שרשרת
ברזל, את הקסדה אפשר להוריד כי זה כבר מחניק. קומה ראשונה,
מפתח, דלת, אור קטן, שוב מפתח ושוב דלת. זהו, את בבית.

המחשבה, שליוותה אותך לפתח הבית, חוצה את הסף ומתבססת היטב.
אין פה אף אחת שרוצה לישון איתך, וככל הנראה אין אף אחת שרוצה
לחלוק איתך את מיטתך גם מחוץ לדירה. השנים שחלפו מאששות את
שידעת מזמן. החיים הם בדידות אחת גדולה, לפרקים יש ביחד, רוב
הזמן לא. מדי פעם את שמחה, כי גם כשהכול בסדר משהו בפנים
מתקתק.