התחושה היא מוזרה כשלא מרגישים כלום כשזה קורה.
בין פספוס של רגע להרגל יומי, זה קורה ואתה מצידך לא יודע כיצד
להתמודד. העט נופל מהיד אבל רק אחרי שהרוק נבלע שוב אל מעמקי
הפה, אתה מרים אותו חזרה. שותק שתיקה אורכה, חיוך מובך, עצימת
עיניים ופחות דפיקה בלב. מה עשית לפני שזה קרה ולא בעל תפקיד
במשחק הזה רק מה שוויתרת עליו ולמה לא חשבת על זה לפני. כי
ברגע אחד הכל השתנה ומה שטוב בין רגע הופך לרע. אז לוקחים
נשימה עמוקה ולא אומרים מילה רק חושבים הנה הצעד הבא, עוזבים
הכל ויוצאים, האופק אפל גם באור היום והצלילים מתעמעמים רק
צלילים ריקים נשמעים. מחזיר את המשקפיים לפנים בכדי להסתיר את
השמש שרוצה להיכנס לנשמה ולהפשיר את הקרחונים שצמחו בה לאיטם.
מתיישב ברכב והראש מורד, לא מדבר נותן לפחד להעלם כשחושב על
הדברים. על כמה הכל קצר וריק לפתע גם אם ולפני כן היה מלא.
טעם מתכתי ממלא את הפה, לא שמים לב ונושכים את השפה בכדי
להשכיח את הכאב. הזיכרונות הרעים עוזבים את הגוף ובמקומם רק
הטובים גדלים אך  השקט לא מאפשר לבלוע את הבשורה שהגיעה בלי
שנרגיש. הגוף דורש עוד מנה מהמראה הטוב אך במקומו יש חלל שלא
מתמלא בדרך אחרת.
כמו סכין חלודה כל הכאב מפלח את הנשמה וכל מה שאתה רוצה הוא
להימנע ממגע.
בזמן הנסיעה מגיעה לאוזניך הבשורה השנייה. כמעט ונכנס במי
שלפניך אך בולם רגע לפני שקורה. מדליק סיגריה שגוררת אחרת
במטרה לקלוט בזמן שהדמעות זולגות להן על הלחי, ומתחממות להן
מהשמש הצופה על שדרת המכוניות לנסיעה האחרונה. לוקח את עצמך
בידיים ומצלצל לאחד אחרי השני להעביר את השקט שכולא אותך כבחדר
סגור קשור בחליפה וזועק ל"אמא" קחי אותי מכאן.
מתיישר לאחור ומתניע את הרכב, הרדיו פתאום נשמע שם, עוד דיווח
תנועה שבאיילון התנועה לא זורמת, מתפלל שימשיך כשתגיע.  חושב
על לקחת תיק ולברוח מכאן אך הדרך מובילה אותך לשם. לוקח עוד
שאחטה, נושף נשיפה, מקבע את הרגע באותה השניה.