היא לא זוכרת שום דבר. חוץ מהריח. ריח הביוב וריח הקיגל המתבשל
לאיטו לאורך הלילה, ריח מי שטיפת הרצפות המרטיבים את שיערה,
ריח הזיעה החמוצה והבל הפה המתנפלים על כל אלו. היא זוכרת את
קור האבנים בסמטה. היא לא זוכרת שום דבר, חוץ מהמגע החד
והמחוספס; מגע שמוטח בה, מבפנים ומבחוץ.
היא לא זוכרת את פניו, גם לא את לבושו, רק זוכרת שהיה כולו מלא
בתנועה ומשקל, בעוד היא מתרוקנת מכל תנועה ומתמלאת במשקל, גם
עכשיו.
בעיניים עצומות היא עומדת עירומה מול המראה. במובן מסוים היא
אישה.

כשחזרה לביתה לא אמרה דבר, ואפילו דמעה אחת, או שמץ של הבעה,
לא היו על פניה. רק מילאה את האמבט במים רותחים ונכנסה לתוכו
כמו שהיא, עטופה בבגדים הקרועים, דם נקרש על ירכיה. ראשה מתחת
למים, מסרבת לנשום, ומתפרצת בבכי.
מאז לא נכנסה לאמבט, וכדי להסיר חשד, היתה נכנסת לחדר האמבטיה,
פותחת זרם מים חזק, מתיישבת ובוכה, מתפרקת לרגע, מנסה לאגור
עוד קצת כוח. וכשהבכי היה מעיק עליה, היתה רוכנת ומטביעה את
ראשה במים, מתמסרת להם ומאפשרת להם לעצור את נשימתה.
גם כאשר היתה מתפשטת, בלית ברירה, היתה עוצמת את עינייה ועושה
זאת בקצות האצבעות, משתדלת שלא לנגוע בעורה המזוהם.

לא הצליחה שלא לשאול את עצמה האם היא הרה. ומיד כשהיתה עולה בה
השאלה התמלאה כולה רצון להקיא עצמה החוצה. לא יכלה לתאר לעצמה
שאותו לילה נורא ימשיך להתהלך ולנשום, שאותו רגע יקבל חיים
משלו שאיתם תצטרך להמשיך להתמודד בבושה.

ישנן מילים שמרגע שהן תופסות את מקומן בחיינו, מיד הן מתחילות
להופיע בכל מקום, מתקיפות ושורטות בתעלת האוזן. ומילה שגורה
בפיו של אחד, הופכת למחנק בגרונו של אחר.
אביה לומד עם בנו הבכור את הדף היומי. היא משתהה בפתח הדלת.
"כי יהיה נערה בתולה, מאורשה לאיש; ומצאה איש בעיר, ושכב עימה.
והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא, וסקלתם אותם באבנים ומתו -
את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר..." האם צעקה? או אולי רק
שכבה שרועה, עטופה בחוסר האונים בהשלמה. האם שמעו אותה או שמא
לא צעקה חזק מספיק? האם ממקום אליו מחלחלים מי שטיפת רצפות לא
ישמע קול? סקלו אותי, בבקשה.

איש ללא פנים. כמה קשה לאישה להכיל בתוכה איש ללא פנים. כל גבר
שעבר על פניה, בדמיונה דמה לו. הוא נמצא בכל מקום, הוא חי בכל
אחד מאלו המסתובבים סביבה. לו ידעה מי הוא, לו יכלה לזכור את
פניו. אך מרגע שהוא אינו אף אחד, הוא כולם.
בשחרית של שבת היא מגניבה מבטים מבעד לוילון הסרוג, מבין
החורים היא מבחינה בו, מתבלט מהשאר. היא נוגעת באצבעה בטבעת,
בתחילה אמרה לעצמה שזהו רק עוד שידך, אבל מהר מאוד הוא התחבב
עליה. לפעמים אפילו נדמה לה שאביה מרוצה ממנו לא פחות ממנה.
בחור מבריק, תלמיד חכם, שיבנה איתה בית כשר ומאושר בישראל.
החופה בעוד שלושה חודשים, בתוך כל זה הוא מעניק לה תקווה.
אבל כשראתה אותו עומד יחף על השטיח לפני ארון הקודש, מכוסה
בטלית וידיו פשוטות באצבעות מפוסקות, חוזר אחרי החזן "יברכך",
היא הבינה. "אישה זונה וחללה לא יקחו. ואישה גרושה מאישה לא
יקחו". היא אינה גרושה, גם לא חללה. היא הבינה. זונה.

מרגע שהבינה, נוצר טיעון חדש, והיא החלה להשתמש בו מיד כנגד
עצמה. עכשיו הכל שונה. לא תאמר, יש יותר מדי להפסיד. אך כשם
שישבה ותירצה שעות על גבי שעות בינה לבין עצמה, כך תפשה שהדבר
אינו אפשרי. לעולם לא תוכל לעמוד בכך, לא בפני עצמה, גם לא
בפני משפחתה, בית הדין ואותו תלמיד.
פסק הדין ניתן. מאותו רגע כבתה אף יותר, לא היה דבר שיניע את
אותו משחק של הסתרות, ומיד, כמו ניתן הסימן מראש, עלו על פניה
כל אותם הייסורים שהודחקו והצטברו בה. היא מוותרת.

בעיניים עצומות היא עומדת עירומה מול המראה. העפעפיים נעולים
בחוזקה, צובטים זה בזה. לאט-לאט היא מתירה אותם ומשפילה מבט.
היא חוזרת ומתבוננת באותו גוש בשר צחור שנגזל. היא מעבירה אצבע
על צווארה ומשם אל חזה, אל שדיה ואל בטנה. היא מסיטה ראשה
הצידה ונותנת לדמעות לזלוג לאיטן, צורבות, מפלסות דרך של אש
ומפסקות את גופה לשניים. היא מרגישה כמו בובת סחבות המוטלת
קרועה והיא משוללת כל תנועה ורגש.
היא מתיישרת אל מול המראה, בגב זקוף היא נועצת מבט בעצמה,
מסרבת למצמץ, מסרבת להשפיל מבט. רק בוחנת את עצמה בתקיפות,
מנסה להרגיל את עצמה לאותה תקיפות שיביטו בה מעתה כל השאר.

היא אמרה, ומיד הפסיקה לנשום. אמא מררה בבכי. אבא יצא מהבית,
כשם שהוא בורח תמיד מכל דבר שמקשה עליו.
הכל נגמר כאן, חזרה ואמרה לעצמה. הכל נגמר כאן.

כשיצאה לבחוץ הם ירקו, בכל פעם השפילה את ראשה ופילסה דרך
באוזניים אטומות, מותירה מאחוריה שובל של זמזומים מלחששים, כמו
כלה הצועדת ושמלתה משתרכת מוכתמת מאחוריה.

בבית הכנסת, בשחרית של שבת, היתה לעיתים מציצה מבעד לחורים
בוילון הסרוג ומקשיבה לכהן חוזר אחר החזן ומברך אותה "יאר ה'
פניו אליך".