זה התחיל כבוקר רגיל במחלקת מטבע החוץ של בנק "מערבי", הבנק
הכי לא מערבי שיכול להיות. הפקידה חלי הגיעה כהרגלה מוקדם
בבוקר, והחלה לעבור על דו"חות יתרות הבנקים הזרים שהגיעו במהלך
הלילה, תוך כדי שהיא ממלמלת קללות בשפה דרום-אמריקאית לא
ברורה. "למה, לעזאזל, לבזבז כל כך הרבה נייר? לא חבל על יערות
הגשם בברזיל?", שאלה את עצמה. לפתע נכנס שוטר לחצר שבה עבדה,
ואמר לה בזו הלשון: "חלי חנניה, ידוע לי כי היית עדה לרצח
שהתרחש בכניסה למגדל שבו את עובדת". "קודם כל, תפנה אליי בשמי
המלא: רחל דה סילבה דוס סנטוס אוליביירה חנניה", ענתה. "אני
נאלץ לקחת אותך איתי בניידת לתחנת המשטרה", הגיב. "אני לא
יכולה לבוא", ענתה חלי, "יש לי היום המון עבודה. תחקור אותי
כאן". השוטר קיבל אישור, והחל לחקור את חלי בעמדתה. "מה בדיוק
קרה הבוקר?", שאל השוטר. "רצח", ענתה חלי. "כן, הבנתי שהיה
רצח. אבל מי רצח? למה? איך?". "רצח", ענתה שוב חלי, תוך שהיא
שומרת בקנאות על תכונתה הידועה שלא לנדב פרטים. "הבנתי שבוצע
רצח, אבל מי נרצח? מתי?". "רצח", ענתה שוב חלי, וחייכה חיוך
זדוני. "למה את מתעקשת לשמור על זכות השתיקה? את לא עוזרת לי
בכלל! איזו עדה את?", התעצבן. "מה אכפת לך מאיזו עדה אני?",
שאלה חלי, כשהחיוך כבר לא מרוח על פרצופה. "ניצחת, ויתרתי",
סיכם השוטר, ועזב בזעם. מיד כשיצא, נכנס במקומו סמי, אדם ממוצא
איראני, אשר עובד במחלקה עוד מלפני שהוקמה. "בוקר טוב, חלי. מה
שלומך? הכל בסדר? יופי", אמר, והתיישב בעמדתו ב-32 השנים
האחרונות. "את יודעת מה עם גארי? דיברת איתו? הוא עושה היום
לילה? אני מתקשר אליו". בזמן שסמי מתקשר, נכנס לחצר גארי, בחור
מבוגר חובש כובע קאובוי, שהגיע מערבות אוסטרליה הרחוקה, ואשר
ידוע בכינויו "קרוקודייל גארי". גארי מזהה את שיחת הטלפון
מסמי, מנתק ועומד לידו. "כן, סמי, וואט דיד יו וונט?", שאל.
סמי המשיך לדבר לשפופרת: "גוד מורנינג. האו אר יו, גארי בוי?".
"אני פה לידך, פרסי מטומטם!", זעק גארי. "אה, סורי", אמר סמי,
וניתק את הטלפון, "הגעת כבר?". "לא, אני עדיין בבית. מה
רצית?", שאל גארי. "רציתי לשאול אם אתה עובד היום לילה", הסביר
סמי. "ולא היית יכול להסתכל שנייה בלוח התורנויות שלידך ולהבין
את זה לבד? וזה שאני פה בבוקר לא עונה לך על השאלה?", כעס עליו
גארי. "סורי, גארי. רילי סורי. אני מבקש סליחה, מחילה וכפרה",
התנצל סמי. בשעה 10:00 לערך, התעורר בביתו מנהל המחלקה, מר
שוקרא. "העובדים שלי כבר עובדים שעתיים- שלוש, אני צריך לשמש
דוגמא ולקום מהמיטה", אמר לעצמו. לאחר שצחצח את שיניו על פי כל
סעיפי "נוהל צחצוח השיניים" התלוי על קיר האמבטיה, התפנה לרשום
הערות לתורנית הלילה, כלומר, הערות לבחורה התורנית שבילתה איתו
את הלילה. "ענת, אני מאוכזב מאוד מביצועיך הלילה. אנא שוחחי
עמי בנידון. העתק: הורים. על החתום: שוקרא". בשעה 11:00 הגיע
לעבודה העובד החדש, גלעד רוזנפלד, אשר למרות שמו האשכנזי, ידוע
לכל כי הוא בן עדות המזרח. "מה שלומך, גלעד חמוד? הכל בסדר
איתך? טוב מאוד", שאל וענה סמי. "מה קרה לעמדה שלי?", הזדעזע
גלעד, "למה היא נראית כמו אחרי שוד?". "לא התקרבתי לעמדה שלך",
מיהר סמי להצטדק. "אז מי לקח לי את העטים?", התפלא גלעד.
"אני", ענה סמי. "ומי לקח לי את הסרגל?". "אני", ענה שוב סמי.
"לא החזרתי לך? הנה, קח אותם בחזרה, שלא תגיד שאני פרסי".
"סמי, מתי תפסיק לקחת לי דברים מהעמדה, ותתחיל להשתמש בדברים
שלך?", שאל אותו גלעד. "אני לא צריך שום דבר שלך. דרך אגב,
אפשר לקחת לך את המהדק?", שאל סמי, והתפרש על פני עמדתו של
גלעד תוך כדי שהוא דורס אותו בדרך למהדק הנכסף. "סמי, אתה לא
יכול לחכות שנייה שאני אתן לך אותו במקום לרמוס אותי?", זעף
גלעד. "עשיתי את זה כי לא רציתי להפריע לך", אמר סמי.
רינגטון מעצבן פילח את חלל האוויר. "ילדה שלנו, קטנה,
התגעגענו...". סמי מיהר לענות. "סמי", פנה אליו גלעד, "לא אמרת
שתחליף את הצלצול המחריד הזה?". "לא יצא לי, לא הייתי בבית",
ניסה סמי את כוחו בתירוץ עלוב. "הלו, בת-אלי. מה שלומך, אבא?",
דיבר סמי בטון אבהי לבתו הקטנה, בת-אל. "שתית מים? למה לא?
איפה אמא? בבית? לא בבית? טוב, אבא יחזור מאוחר היום. ביי,
בת-אלוש". סמי סיים את השיחה ורץ לשתות מים. "תגיד, סמי", אמר
גלעד, "למה אתה רץ כל 10 דקות למטבח כדי לשתות מים? לא עדיף
לעשות כמוני, ולמלא לעצמך בקבוק חצי ליטר פעם אחת בבוקר, ולמלא
אותו מחדש בצהריים?". "לא", ענה סמי, ורץ למטבח כאשר ראשו
מופנה כלפי מטה. בדרך התנגש בזלדה שרצה לכיוון השני. "סמי!",
צעקה עליו. "מצטער, חמודה", ענה סמי. "אל תקרא לי חמודה! אני
המנהלת שלך!", צרחה זלדה. "סליחה, פעם אחרונה שזה קורה,
חמודה", אמר סמי ומיהר למטבח. זלדה הזועפת מיהרה לעמדתו של
גלעד. "מיסטר רוזנפלט, בדקת את היומנים של הדילרס?", שאלה
אותו, תוך כדי שהיא ממששת את מגש ה"לא-טופל" הריק בניסיון נואש
למצוא בו יומן שעדיין לא נבדק. "כן, בדקתי הכל, וגם תייקתי את
כל היומנים החתומים מאתמול, ושלחתי את קובץ האקסל. הבוקר לא
היו פערים", חייך אליה. זלדה עזבה בעצבים את עמדתו, ושוב
התנגשה בסמי. "סמי!", צעקה. "שוב סליחה, חמודה", התנצל. "אמרתי
לך לא לקרוא לי חמודה!". "מצטער, מתוקה", ענה. סמי מיד התפנה
להתקשר לדילר הבעייתי, טל פבלובסקי. "הלו, טל, מה קורה? כתבת
ביומן שלך "buy" אבל הזרמת "sell". מה נכון?". טל בדק ואמר
"הנכון זה sell, ביי". "רגע, לא הבנתי,sell  או buy?", ניסה
שוב סמי. "מה שהוזרם זה מה שנכון, ביי", ענה טל. "אבל לא הוזרם
buy, הוזרם sell", ענה לו סמי. "סמי, אל תשגע אותי, ביי!",
ניתק טל בכעס. "אי אפשר לדבר איתו", מלמל סמי לעצמו.
לחצר נכנס אלון גליל, אשר עובד במדור "מגזרים" השכן. "אתם
חייבים לשמוע איזה בדיחה המצאתי: כמה גברים צריך כדי להחליף
נורה במטבח? אפס! שתעבוד בחושך, הבת-זונה!", אמר בחיוך רחב.
"גם אתה קיבלת את הבדיחה הזאת היום במייל?", ביאס אותו גלעד.
"מה פתאום? המצאתי אותה בעצמי ואני שולח אותה ל"ארץ נהדרת"",
ענה אלון. "אז החלטת מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, אלון?
סטנדאפיסט או יועץ השקעות?", גיחך עליו גלעד. אלון, אשר מעולם
לא הואשם בעודף מודעות עצמית, ענה "סטנדאפיסט זה תחביב, אבל
יועץ השקעות זה הייעוד שלי בחיים". "באמת? אז מה יהיה היום
בבורסה?", בחן אותו גלעד. "פשוט מאוד. יש לי אופציות call,
ואתמול היו עליות בבורסה, אז זה אומר שגם היום יהיו עליות. זה
חוק ידוע בטבע- מה שעולה, חייב להמשיך לעלות", אמר, וחייך חיוך
גדול של אדם המאוד מרוצה מעצמו. "אבל אתמול היו ירידות", הקשה
גלעד. "אה, כן? אז בגלל שאתמול היו ירידות, היום יהיו עליות",
ענה אלון. "אבל כבר בדקתי, והמעו"ף יורד חזק היום", חזר והקשה
גלעד. "לא יכול להיות", ענה אלון, אשר מעולם לא נתן לעובדות
היבשות להרוס תיאוריה יפה. "עוד פעם האלון הזה וה-wishful
thinking שלו? זה בטח בגלל כל ספרי הפנטזיה שהוא קורא", נשמע
קולו המחוספס של גארי. "עזבו את הזקן הזה", זלזל בו אלון
והמשיך בניסיונות השכנוע שלו, "לפי הניתוח הטכני שערכתי
בטכניקת הנרות היפנים, גיליתי שאם המעו"ף לא עולה מעל לשער של
820, ולא יורד מתחת לשער של 800, אז הוא נמצא ביניהם!", הוכיח
אלון. "וואו, אתה ממש כשרון מבוזבז", לגלג עליו גלעד. "אני
יודע. בקרוב אני יוצא לקורס ייעוץ השקעות, ואני הולך להיות
מצטיין", השיב אלון בזחיחות אשר כה מאפיינת אותו. "כנראה שאני
כל כך חכם בגלל שאני קורא המון ספרים. יש לי מנוי לספרייה
העירונית של מזכרת בתיה, ואני יכול לקרוא ספרים מתוך שינה. אני
יכול גם לקרוא שני ספרים בו-זמנית, כשאני מחזיק ספר אחד בכל
יד", התפאר אלון. "אני גם נורא מהיר ויעיל, בגלל זה כבר עכשיו
סיימתי את העבודה של כל היום ואני יכול לשחק במשחק המחשב האהוב
עליי", המשיך אלון לטפוח לעצמו על השכם. לחצר נכנסה דורין,
אישה נאה ממוצא רומני כלשהו, אשר עובדת במדורו של אלון.
"אלון", היא קוראת לו, "לאן נעלמת? יש המון עבודה". "איזה המון
עבודה?", השיב אלון, "תוך 10 דקות אני מסיים את העבודה של כל
המדור. אל תדאגי, ממילא מנהל המדור שלנו, שאול, מגיע לעבודה רק
פעם בחודש. מה הסיכוי שזה יהיה בדיוק היום?", ענה אלון.
"אלון", נשמע קול במבטא צרפתי בולט מעבר למחיצה, "אתה יכול
להיכנס אליי למשרד?", שאל שאול. "כן, שאול, אני כבר בא", ענה
אלון, וקולו רעד. "אני מקווה שהוא לא שמע אותך", אמר גלעד.
"וגם אם כן, אז מה?", לחש אלון. "אני מחזיק פה את כולם איפה
שאני רוצה אותם מאז שביימתי התפטרות". "כן, יצאת מה זה גבר
כשחזרת לעבוד למחרת, והסכמת לקיצוץ בשכר", לעג לו גלעד. "טוב,
אני אצל שאול, הוא בטח רוצה להחמיא לי על זה שאני עובד מצוין
ולתת לי בונוס. נדבר אח"כ", אמר אלון, ונכנס למשרד המנהל. "אני
לא סובל את הבחור הזה. לפחות לא מאז שהוא הסיע אותי, ונהג כמו
מטורף. הוא הוריד לי כמה שנים מהחיים, וגם ככה לא נשארו לי
הרבה", הפגין שוב גארי את חוסר אהבתו לאלון. "גארי, למה אתה
עצבני, mate?", ניסה גלעד להתחבב על גארי ע"י דיבור בשפתו.
"אני שונא את המנהלים פה", אמר, "That bloody Zelda is really
busting my balls!" אמר בשפתו הציורית.

כל הדמויות והמקרים אינם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין
המוזכר לבין המציאות אינו מקרי בהחלט