לו הוחלפו שתי ידיי
במקומם יעטרו את צדדי --
שני כנפיים, פאר והדר,
עוז רוחי אז ודאי יסודר.

לו זכיתי ולצד שתי עיניי,
יאירו אור גדול לפניי  --
שתי שלהבות, אש אוכלה,
אז ודאי לי תהא תהילה.

ובכלל

לו זכיתי ובמקום כליותיי,
מדריכות המוסר, עד מתי?
לא אחוש עוד מצפון מייסר --
לא ישב שם דבר, רק חסר.

לו זכיתי למסור את ליבי,
אשער, אך אינני נביא,
לא אחוש עוד כאב לב נדכא,
לא חמלה עוד תהא בי דבוקה,
לא אחוש לעולם שוב עוד צער,
עת אחליף את ליבי -- בתער.

ואולי

אינני יודע, זאת אודה,
אם כשה הפועה בשדה,
כשור העסוק בדישו,
כתרנגול - אשר רץ בלי ראשו,

מחד - לא אחוש עוד חזק,
מאידך- לא אהיה עוד ניזוק,
אתנער מפגעיו הקשים לאיחוי,
אך לחוש את עצמי לא אתן עוד סיכוי.

מה עדיף?

טוב שלא בידי הבחירה
כי ללא מענה הייתי משאירה.

כי באמת

אינני יודע אם ישנה התעלות בנמצא
אשר תשווה להתרסקותה של נפש רצוצה.