הכול מתחיל כשעיניי נעצמות. נהיה שקט וחשוך וחסר תחושה, פתאום
ברקים מתפצחים באור מסנוור וברעם מחריש. אני אז מתעורר לתוך
עולמי, לתוך סיוט של המוני קולות הקוראים בשמי. גם בשנתי
המועטה לא מוצא מנוח, אני לא מצליח לברוח מהרעש.
מתוך המון הרעש אני שומע קול קלוש שקורא בשם אחר ואז אני יודע
שמצאתי את עצמי (הילדה הקטנה שבי - ציפי) היא היחידה שקוראת לי
אדר ברעש ההמון שקורא לי ולה בשמנו הקודם. אני מוצאת אותה
שוכבת במקלט חשוך עם ריח טחב ורטיבות, על הרצפה הקרה, עירומה
כביום היוולדה מדממת מנשיותה. אני עוטפת אותה במעילי ונושאת
אותה על ידיי, אנו מוצאות פינה מוארת בחשכת המקלט ומחממות אחת
את השנייה. היא שואלת: איפה אימא? איפה קרן? לאן הן נעלמו?,
אני עונה לה: גם אותן אבא רודף, הם בטח מסתתרות יחד כמוני
וכמוך.
ואז כשם שנכנסתי יצאתי מעולמי בסנוור ברקים ורעם מחריש של
המוניי קולות הצורחים את שמי, אני מתעוררת לעולם אחר (כנראה גם
הוא לא במציאות) בבהלה כולי מכוסה זיעה, ליבי דוהר כאילו רצתי
מרתון. והוא שם (משה) בקצה מיטתי מחכה שאביט בו עוד פעם אחת,
אני מרגישה את נוכחותו, אינני מישירה לו מבט אך רואה אותו
בהחלט, שומעת את נשימתו הכבדה, אני פה הוא אומר לי, הביטי לתוך
עיניי, תגידי שתבואי איתי... אני מתעוררת בעודי עומדת מול חלון
החדר הפתוח שהיה סגור לפני שנפלתי לתוך שינה כפל פעמים גם
תריסים וגם מנעול חלון זכוכית. למה אני עומדת ליד החלון? למה
החלון פתוח? מי פתח את החלון?
זהו תיאור של אחד מהחלומות שחוזרים על עצמם אינספור פעמים.
אני מפחדת שיום אחד החלון יהיה פתוח ואעבור דרכו בעודי ישנה.