אפילו הצללית שלך מרעידה אותי.
כמה כוח יש במשחקי עורות.
המיניות בינינו נשפכת, ואני תוהה אם בזול או ביוקר.
לפעמים אני מבינה שלא צריך הרבה מילים
כי התחושות משרתות אותנו עד הסוף.
ולפעמים הראש עוצר הכל,
כי יש פתרון בקצה המשוואה,
ועמידה בפיתוי היא בגדר יצירת סיפוק. עצמי.
עצמי?
מי אני? מי הייתי אם הייתי נותנת לתשוקה ריקה למלא חלל של
אהבה?
מי אני מול הספק?
נאמנות. זה הרבה. אולי הכל.
אולי?
רציתי אותך.
סימניך עדיין על גופי, ריחך רודף אותי בין המצעים ובין דפנות
הקיר.
המגע שהשאיר בי סימן, נמחק מהעולם.
ואני בבדידותי לא אשמע קולך כהזיה בטרם שחר.
אין בי חרטות. יש בי צפייה. לנולד, לתשוקה, להוויה.
ומפעם לפעם כשתו התקן של המיניות פג,
אני מחליפה אותו בשוק הקרוב לביתי.
תחזור אליי, אהוב.
ואז, גם אל תשכח ללכת.
נערך ב15.7.2010