קיבוץ עין כרמל, 1981
שכבת י"א של ביה"ס בו לימד אבא שלי מגיעה לשבוע שירות לאומי
בקטיף. המורה למתמטיקה, מחנך אחת הכיתות מביא אותי, בתו בת
הארבע, לכמה ימים להצטרף אליהם. אלו זמנים בהם ביה"ס המקצועי
מכיל 100% בנים וכולם נועצים בי מבטים ביום הראשון כשאבא מתדרך
אותם לפני החלוקה לחדרים.
החדרים המקוריים שקיבלנו היו מחניקים ומטונפים אז שודרגנו
לחדרים יותר מודרניים שגם היה בהם מקרר קטן. הייתה לי אז
מזוודה קטנה עם כל הבגדים הקטנים שלי בפנים.
אני לא זוכרת הרבה מהפעם הזאת בקיבוץ. קצת חדר אוכל, איזה
חצאית של אחת המדריכות, מדשאות ירוקות וריח של גויאבות. העץ
המסריח של עץ הגויאבות שעמד מחוץ לחדר המשודרג שלנו, ובלילה
כאב לי כל כך הראש. אבא ישב איתי עד שזה יעבור, כרגיל, אבל זה
רק החמיר. הריח עשה לי כזאת בחילה עד שלבסוף הקאתי את נשמתי.
בגיל ארבע, כאב ראש כזה הוא כמו נצח. אז עברנו חדר ביום למחרת
כדי שלא אריח יותר גויאבות.


קיבוץ נווה אור, 1982
השנה אני כבר זוכרת יותר. גם מצאה חן בעיניי ההרפתקה המיוחדת
הזאת עם אבא שלי. כל התלמידים שלו רוצים לדבר איתי ולשאול אם
אני כבר יודעת מתמטיקה כמו אבא שלי ואני נהנית להיות ההצגה
החיה של המאורע וגם לזכות לטייל כמו שאף ילדה לא זוכה. בערב גם
מצטלמים באחד החדרים עם כל החבר'ה. אני עדיין זוכרת את התצלום
הזה: אבא שלי ואני לידו, ישובה על מיטת קומותיים של חדר בקיבוץ
ושנינו מוקפים בחתיכים חמודים. באחד מאותם ימים צעדנו אני ואבא
ברגל לאזור של הקטיף, אוספים בדרך פקאנים וכותנה ואני שמתי הכל
בתוך כובע ג'ינס כדי להראות לכולם אחרי זה מה מצאנו בדרך.
בפרדס- כולם קוטפים אשכוליות ואבא שלי החליט לשחק אותה סחבק
ולעלות על עץ עם דלי כדי לקטוף גם הוא כמה. אני נשארתי למטה
לחכות.
עבר כמה זמן עד שהצליח לאסוף כמה ואז זה קרה -
דלי פלסטיק ובו שבע אשכוליות שמנות נחת לי על הראש. הוא היה
בטוח שהרג אותי. אבל אז הסתבר שהראש שלי הרבה יותר חזק ממה
שנדמה וסתם בכיתי חזק לתדהמת כולם. אני גם זוכרת שהושיבו אותי
בארוחת צהריים על עץ בצורת מזלג ונתנו לי לאכול חצי אשכולית...
זה אפילו הצחיק אותי, למרות שהייתי נבוכה מאוד...וגם אבא שלי.
מאז דבק בי הכינוי "ראש הברזל".


המחלקה הנוירוכירורגית, ביה"ח בילינסון, פתח תקווה 1994
אני פוקחת עיניים. שקט. במיטה ליד החלון ישנה זאת עם הגידול
מאחורי העין. נשימה, עוד אחת, ברביעית אני כבר מרגישה את זה
עולה "אני צריכה להקיא!". ניסיתי לצרוח את זה אבל יצאה לי רק
לחישה קטנה ומישהו כנראה שמע אותי כי מיד הצמידו לי לצוואר כלי
בצורת כליה, בול בזמן שהקאתי את כולי החוצה וחזרתי לישון.
כנראה כבר נגמר הניתוח, חשבתי לעצמי.
אני שוב פוקחת עיניים. לילה. צריכה להקיא? לא, הכל טוב. אמא
יושבת ליד המיטה ואני מרגישה שרטוב לי הכר מתחת לראש. הסתובבתי
לצד השני ואחריי טיפה אדומה התעופפה באוויר. "היא מדממת מהראש,
תביאו את דוקטור שבח!". רק מלשמוע את זה התחלתי לבכות, בכי של
עייפות.
ד"ר שבח מגיע מהר ומחליט ברגע, כשגבי אליו, לתפור לי את זה ללא
הרדמה כי גם ככה יצא כבר מספיק דם ואין זמן (מה?????).
והיא נכנסת לי לעור, המחט שלו. אי אפשר לתאר כאב כזה. הוא תופר
שכבה עבה ואני בוכה ובוכה ולא מודעת בכלל לכך שחוץ מהתפר הזה
כבר היו תקועים עוד 12 קליפסים ממתכת שהחזיקו לי חתך ענק בראש.
לפני כן, מתחתיו, היה לי שם גידול עצם חיצוני בצורה של פטרייה
(או חצי אשכולית) שהיה שם מילדות.
עם חצי ראש מגולח וכובע אני חוזרת לביה"ס שבוע אחר כך.


תל אביב, מרץ 2003
אותו יום בערב הייתה מסיבת פורים. אני ואלון הסתובבנו כל היום
כדי למצוא לו תחפושת. לקחתי אותו לכל מיני חנויות יד שנייה
והיה נורא מצחיק כשהוא מדד כל מיני בגדים של קוקסינלים. בסוף
מצאנו לו משהו שאהב ואני כבר הייתי בעיצומה של מיגרנה. מי שלא
מכיר אותי טוב לא יכול לדמיין אפילו איך אני נראית במצב של
מיגרנה מתקדמת. ואני ככה כבר כל החיים שלי, מאז גיל ארבע בערך.
כשהייתי קטנה, סופי השבוע נקשרו אצלי עם כאבי הראש כי תמיד
הייתי חוטפת מיגרנה ביום שישי ואח"כ מקיאה כל הלילה. בתור ילדה
חשבתי שזה בגלל הסרט הערבי של יום שישי. תמיד הם היו מעציבים
אותי, הסרטים האלה.
הגענו הביתה, הורדתי כמה אקמולים והלכתי לישון. רק שנצליח ללכת
למסיבה בערב, יא אללה. הוא עוד היה מאוהב בי קצת אז...
אחרי שעתיים או שלוש התעוררתי והבנתי שכבר אין דרך חזרה ואני
בדרך לסט של הקאות. בתור ילדה, ככה זה תמיד היה אך כשהתבגרתי,
ההקאות הלכו ופחתו והפכו נדירות.
קמתי לשירותים, רכנתי על האסלה וחיכיתי בזמן שכל הדם זז לי
בסמיכות כואבת לכוון העיניים. הביסים האחרונים של ארוחת
הצהריים התחילו לצאת בזרם שהחניק אותי ואיים לפוצץ לי את
הוורידים ברכות. המצח שלי נלחץ והרגיש כאילו העיניים יוצאות לי
החוצה. רק שייגמר כבר, כי אני גם צריכה לנשום...
והוא במטבח, שומע אותי גונחת ובוכה מכאב. אלוהים! שייגמר כבר!,
אבל זה לא נגמר. חזרתי וקמתי מהמיטה להקיא אולי עשר פעמים.
באחת הפעמים היה לי כל כך קשה לשלוט בזה שכבר יצא לי קיא מהאף
וצרב לי את הנחיריים נורא.
בסוף הצעתי שיבוא לעשות לי עיסוי בכפות הרגליים. זה משהו חדש
שאמא שלי התחילה לנסות עליי בשנים האחרונות ודי אהבתי את זה.
היא הייתה מסוגלת לשבת שעות ולמשמש לי את כפות הרגליים, רק שלא
יכאב לי הראש ואני התמכרתי לזה. המום לגמרי וקשוב לכל ההוראות
שנתתי לו בדיוק היכן ללחוץ ואיך, הוא עיסה אותי במשך אולי 20
דקות עד שנרדמתי שוב וכנראה זה מה שעזר כי הצלחתי לקום בזמן
למסיבה כמו חדשה וניראתי פגז באותו ערב, רקדתי והשתוללתי כאילו
לא היה כלום.

מתוך מכתבים לבועז, 2003