עכשיו הן רק שתיהן בחדר. לפני שעה, כשלאה רק נכנסה אל הבית
הקטן, היא בקושי יכלה למצוא מקום לשבת בו. הסלון היה מלא
בכיסאות פלסטיק נפתחים ששכן כזה או אחר תרם. כיסאות הפלסטיק
היו מלאים באנשים שאת רובם הגדול לאה לא הכירה כלל. בתוך
המהומה עמד לו שולחן קטן ומתנדנד שעליו הונחו צלחות חד-פעמיות
מלאות קרקרים שונים וכוסות קפה שחור ריקות-למחצה. הבית הישן,
שקירותיו מתקלפים ודהויים והחורים בגגו גדלים מדי שעה, נראה
כמו הולך לקרוס מעומס יושביו. מקלט רדיו ישן, שהיה מכשיר החשמל
היחידי בחדר, ניגן בשקט, משתדל לא להפריע לשיחות השונות
שהתעוררו בחלל.
בפינת החדר, על ספה פרחונית וישנה שדיממה חתיכות ספוג עבש,
ישבה רחל. היא נראתה עייפה, ראשה שעון על ידה הימנית, על ברכיה
תינוק קטן. על הספה ומסביב לה ישבו והתרוצצו לסירוגין שישה
ילדים בגילאים שונים. היא לא הבחינה בלאה כשנכנסה. ואם הבחינה,
בחרה להתעלם מכך.

אבל עכשיו הן נותרו רק שתיהן בחדר. האנשים נעלמו בשקט כל אחד
לעיסוקיו. כמה מהם לקחו עמם את הכיסאות המתקפלים. רחל בדיוק
סיימה להשכיב את אחרון הילדים במיטתו בחדר השינה המשותף לה
ולהם. לאה ישבה על הספה המדממת ורחל נכנסה והתיישבה לידה תוך
כדי שפלטה אנחה, ספק של ייאוש, ספק רווחה. "לבד סוף-סוף." אמרה
רחל ולאה הנהנה בשקט, פניה לרצפה.
לבד. רק שתיהן. רק שתיהן, השולחן המתנדנד והרדיו שלא ניגן
עוד.

"אני מצטערת שבאתי רק עכשיו. הייתי באה קודם, אבל... לא משנה.
איך את? את מסתדרת?" שאלה לאה כשעיניה מביטות על הכול, חוץ מעל
רחל.
"כן. זאת אומרת, אני מניחה שכן. יהיה בסדר בסוף. מזל שיש לי
שכנים טובים. הם דואגים לי להכול. לכיסאות, לכיבוד, אפילו את
הלוויה עצמה הם עזרו לי לארגן. חבל שלא היית שם..." מלמלה
רחל.
"כן... הייתי באה, אני פשוט לא ידעתי. לא שמעתי על זה עד היום
בבוקר." התגוננה לאה.
"לא התקשרתי. אולי הייתי צריכה... אחרי הכול, פעם היינו בלתי
נפרדות... מהגן עוד." אמרה רחל והושיטה את ידה לעבר כוס קפה
שעמדה על השולחן ביניהן. "היינו ממש כמו אחיות אני ואת. אפילו
יותר מזה. תמיד עשינו הכל יחד, סיפרנו אחת לשנייה כל דבר קטן
שקרה... אלו היו זמנים יפים לאה'לה... מה קרה לנו? פתאום
התרחקנו ככה..." רחל הסתכלה ישירות על לאה במבט חודר. לאה
השפילה את ראשה ונשענה לאחור על הספה:
"הזמן. הזמן זה מה שקרה לנו. ככה זה איתו, הוא עושה את זה
לכולם."
רחל הנידה ראשה בנחרצות ואמרה: "לא. לא לנו. זה לא זה. אני
בטוחה."
לאה נאנחה בכבדות: "זה כן. את יודעת, את התחתנת עם יקי ונולדו
לך כל הילדים המקסימים שלך ונהפכת למין 'סופר-אמא' שנשארת בבית
ודואגת לו ולכל מי שבו. ואני נשארתי רווקה זקנה, שקעתי בעבודה
שלי, רק רציתי להתקדם כל הזמן. ככה זה. זה פשוט משהו שקורה
ואין לנו שליטה עליו. זה הזמן."
רחל הביטה בכוס הקפה שבידה ארוכות: "את בטוחה שזה רק זה?"
לאה הנהנה.

התינוק הקטן של רחל התעורר והתחיל לבכות. היא הניחה את כוס
הקפה בחזרה על השולחן ומיהרה אל החדר הסמוך להרגיע אותו. לאה
נשענה קדימה, ידיה על ברכיה וראשה בין ידיה. היא לקחה כמה
נשימות עמוקות ואז התרוממה. על שידה קטנה וישנה שעמדה לשמאלה
הייתה מונחת תמונה. היא לקחה אותה בידה, התבוננה בה בשקט
וליטפה בעדינות דרך מסגרת הזכוכית את הדמות הקפואה שבתוכה.

"הוא פשוט לא ישן. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו." אמרה רחל
כשנכנסה לחדר. לאה, שהופתעה מהכניסה הפתאומית, שמטה את התמונה
מבין ידיה והיא התנפצה על הרצפה.
"אני כל-כך מצטערת. נבהלתי..." מלמלה לאה ומיהרה להרים את
הזכוכיות מהרצפה אל השולחן. רחל התכופפה והרימה את התמונה מבין
הזכוכיות.
"זאת תמונה יפה של יעקב. אני זוכרת כשהיא צולמה... אנחנו רק
התחלנו לצאת אז. הוא היה כותב לי שירים מצחיקים כאלו ותולה
אותם על לוח המודעות במרכז הפקולטה כדי שחס וחלילה אף אחד לא
יפספס... אלו היו זמנים טובים. גם הם נעלמו... אני מניחה
שתגידי שגם זה אשמת הזמן, אה?"
לאה השפילה את ראשה: "אני לא... מה שהיה ביניכם היה... זה
עניין שלכם, אני לא..."
"כנראה שפשוט גברים הם כאלה. אם כבר איכשהו הם הצליחו להישאר
נאמנים כל החיים, אז הרומנטיקה נאבדת להם. חבל רק שהוא גם היה
צריך לאבד את כל הכסף שלנו בדרך... לפחות עכשיו שהוא מת הביטוח
שלו כיסה את כל החובות ואף-אחד לא רודף אחרי ואחרי הילדים."
רחל הסתכלה על התמונה בשקט ואז זרקה אותה לפח שלידה. "בסוף כבר
פשוט לא סבלתי אותו יותר. או שהוא לא סבל אותי. בכל מקרה
בזבזתי עליו חמש-עשרה שנים יותר מדי..."
לאה הביטה ברחל בתדהמה: "אם יש משהו אחד שאני יודעת, רחל, זה
שיעקב אהב אותך. מאוד. תמיד. אולי מדי-פעם היו רגעים שהוא אהב
אותך קצת פחות, אבל הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותך. את יכולה
להיות בטוחה בזה."
"כן... אבל את יודעת... לפעמים זה היה לי חונק. יותר מדי
מהכול, יותר מדי ממנו. היו ימים שהייתי סופרת את הדקות מהרגע
שהוא חזר הביתה ועד לפעם שהוא היה יוצא שוב לעבודה. לא שלא
נהנתי מזה שהוא התייחס אלי כמו למלכה, כי מי יתלונן על דבר
כזה? אבל גם יותר מדי מדבר מסוים יכול להיות מזיק."
ידה של לאה התהדקה סביב משען-היד של הספה. "אני לא מבינה אותך,
באמת שלא. היה לך גבר שאהב אותך כל-כך והיה מוכן לכרות את יד
ימין שלו בשבילך. הוא תמיד דאג לך ונשאר נאמן לך ולא משנה איזה
מדורי גיהנום העברת אותו. וגם זה לא טוב מספיק בשבילך? לי אין
אפילו סתם גבר שישנא אותי ויבגוד בי..."
"אולי עדיף דווקא היה לי לחיות כמוך. אולי הייתי עושה משהו עם
עצמי שמסתכם ביותר מלהחליף חיתולים, לבשל ולנקות. אהבה של גבר
היא דבר מאוד מגביל. בעיקר כשאת מסכימה להתחתן איתו."

לאה לא יכלה עוד להביט ברחל. היא קיבעה את מבטה על ערמת
שברי-הזכוכיות שקיבצה על השולחן. אחרי כמה דקות של שקט היא
לחשה בכאב: "את בכלל אהבת אותו אי-פעם?
רחל אספה בידיה את הכוסות הריקות שעמדו על השולחן, נעמדה ואמרה
בפשטות: "לא."
המילה הקצרה והקרה המשיכה להיתלות בחלל החדר גם כשרחל כבר הלכה
עם הכוסות לכיוון המטבח.

רחל עמדה ושטפה את הכוסות מעל הכיור. לאה המשיכה לבהות בערימת
הזכוכיות על השולחן.
היא קמה בפתאומיות, הוציאה מהפח הקטן את התמונה שהשליכה רחל
לתוכו קודם-לכן, ונעמדה מאחורי רחל במטבח.
"למה היית איתו אז? למה נשארת איתו? הסכמת להתחתן איתו? להוליד
לו שבעה ילדים? אם לא אהבת אותו אף-פעם למה עשית את כל זה? למה
בכלל הסכמת לצאת איתו בפעם הראשונה שהוא הציע לך?"
רחל לא ענתה והמשיכה לשטוף את הכוסות.
"את תמיד היית הרי הבחורה היפה, זאת שכולם תמיד רצו להשיג. כל
גבר שרק רצית היה מסכים להיות שלך מיד. כל אחד. אז למה דווקא
הוא? אם לא אהבת אותו ולא רצית אותו, למה לקחת אותו? כדי לאמלל
אותו?"
רחל סגרה את הברז והמשיכה לשתוק.
"את סתם גזרת עליו חיים של סבל. לכי תדעי, אולי הייתה מישהי
שיכלה לאהוב אותו באותה עוצמה שהגיעה לו שיאהבו אותו בה? אולי
הוא היה יכול להיות מאושר..."
רחל הסתובבה אל לאה והביטה בה ישירות: "איתך?"
לאה השפילה את ראשה. "אולי... אני אהבתי אותו רחל. אהבתי אותו
כל-כך עד שלא יכולתי להיות עם אף גבר אחר אחריו. ונאלצתי לראות
אותו רודף אחרייך כמו כלב מסכן, ואת רק שיחקת בו, השתעשעת. זה
הכאיב לי, את יודעת? זה עדיין מכאיב. וכשהתחתנתם, חשבתי שכנראה
את אוהבת אותו ולפחות זה משהו. לפחות הוא יהיה מאושר. אז
התרחקתי. כדי לא להפריע. אבל עכשיו את אומרת לי שאף-פעם לא
אהבת אותו?! זה כואב לי יותר מהכול. את יודעת מה זה עושה לי?
איך אני מרגישה?...
למה עשית את זה? למה לקחת דווקא אותו מכל הגברים? למה להתחתן
איתו? למה להוליד לו ילדים? לחיות איתו כל השנים? למה, אם את
לא אוהבת אותו בכלל? למה?"

רחל הביטה בלאה בעיניים קרות במשך מספר שניות שנדמו ללאה כמו
נצח, ואז היא אמרה, בשלווה:
"כדי שהוא לא יהיה איתך, לאה. כדי שאת לא תקבלי אותו."
פיה של לאה נפער בתדהמה ודמעות החלו עולות בעיניה.
"את שונאת אותי עד כדי-כך?"
"לא! אני אוהבת אותך עד כדי-כך! הוא היה יכול לאהוב אותך, כן.
אבל הוא לא היה מצליח להפסיק לאהוב אותי. אני הצלתי אותך מחיים
של אישה סוג ב'. זאת שיודעת שהיא תמיד במקום השני, שהיא
התפשרות. זאת שתמיד מסתכלת מעבר לכתף ומחכה לבגידה הבאה. זה לא
החיים שהגיעו לך. הגיע לך מישהו שיאהב אותך לגמרי, ורק אותך.
שלא יפגע בך ויבגוד בך."
"מישהו כמוך?" סיננה לאה בכאב.
"את יודעת מה, כן. מישהו כמוני."
לאה צעדה שני צעדים לאחור והביטה בחדות לעבר רחל.
"עדיף כבר לבד."
היא הסתובבה, יצאה מהבית והניחה לדלת העץ הכבדה להיסגר
ביניהן.


[מתוך הסדנה הצ"ז]