כסף מסובב את העולם, משמן את גלגלי המכונה הענקית שלא מפסיקה
לטחון את האדם הפשוט, לערבב אותו עם קצת תסכול, בירוקרטיה
ואוזלת יד. לעטוף מחדש את האדם השבור, גרסת שנות האלפיים לאדם
הפשוט.

אנחנו נארזים דמוגרפית אל תוך בתי ספר, משאיות ההשכלה הגבוה
מנסות להביא אותנו לחנות הנכונה, בה נמצא לנו מדף נחמד, שני
חדרים פלוס מרפסת באלף דולר (דולר? אנחנו לא מקבלים משכורת
בשקל?) ונחכה שמישהו יקנה. כל החיים אנחנו יושבים על המדף
ומחכים שיבוא מישהו שלא מקשיב לפרסומות של החיים, שמזיינות לנו
את השכל על כמה העולם יפה יותר כשיש לך רכוש שאתה אוהב. אולי
יבוא מישהו שלא מקשיב לפרסומות, ויראה מבעד לעטיפת הניילון,
מבעד לאריזת הקרטון, יראה את המוצר האמיתי שאנחנו.
ואז אנחנו מסתכלים על המוצר שאנחנו באמת.

מי בכלל רוצה אותנו? יוצרנו במפעל, יש מיליונים כמונו, כמה
שונים אנחנו באמת אחד מהשני? איך שפתחו את האריזה וחשפו לעולם
את מי שאנחנו - קל פתאום לגלות שלמרות שחשבנו שאנחנו הרבה יותר
טובים מכל שאר המוצרים שנחטפים מהמדפים בזכות הפרסום האגרסיבי
שלהם - אנחנו סך הכל מוצר. כל החיים חיכינו שמישהו יפתח את
האריזה שלנו ויסתכל פנימה, ואיך שמישהו עושה את זה, אנחנו כבר
רוצים שיסגרו את הקופסא ויחזירו אותנו למדף, שם יש עוד הרבה
שהם בדיוק כמונו, אותו מוצר, אותה חברה, אותו מפעל, אותה חנות.


אבל אחרי שפתחו את האריזה לסגור לגמרי כבר אי אפשר, ואנחנו
יכולים לשבת על המדף, אבל אנחנו כבר לא נהיה כמו כל המוצרים
האחרים שלידנו, חדשים מהקופסא. אנחנו משומשים, במצב רע.
זה לא שיש בנו פגמים שלא אמורים להיות, כל החסרונות שלנו
ידועים מראש, מתוכננים ומבוצעים בקפידה: זה לא מוצא את הידיים
והרגליים, ההיא חייבת קצת מרחב לעצמה, ההוא מקנא למרות שהוא
יודע שאין במה. הכל מחושב באופן מדוקדק ומרגיז כמה שהחסרונות
שלנו נובעים מהעיצוב, הייצור, והמשלוח שלנו לעולם.

אז כן, פתחו לנו כבר את האריזה, לעולם לא נהיה אטומים יותר.
נפתחנו בשביל מישהו והוא לא רצה לקחת את מה שבפנים, והחזיר
למדף. להרבה מאיתנו זה יוצר את התחושה שאם לא לקחו אותנו
כשהיינו חדשים, מי ייקח אותנו עכשיו? אנחנו פגועים, האגדות
שסיפרו לנו על אהבה ממבט ראשון מובילות לגירושין ממבט שני.
הנערה שמחכה לאהובה שיחזור מהחזית, לא יודעת שחלק ממנו יישאר
שם לנצח. השאפתן הצעיר שמגונן על פרח יפהפה בדמות חברה, לא
יודע שהיא בכלל צמח בר והוא מגביל וחונק אותה, לא נותן לה
אוויר. כל הקלישאות מתפוצצות לנו בפרצוף, כל הסיפורים נגמרים
עם סוף בינוני לחלוטין וטעם מר בפה, כמעט תפל.

אז אני לא רוצה למצוא עבודה, לא רוצה להחזיר הביתה תלוש בשביל
ללכת לסופר, לעבור בין המדפים ולנסות למצוא מישהי שעדיין חדשה
מהאריזה. אומרים לי שאני מפחד מהשגרה, שאני סתם עצלן, שאני
מחפש תירוצים לא לעשות עם עצמי משהו, וכל מה שאני רואה, זה
אנשים שמחפשים תירוצים לא לעשות עם עצמם דברים, בגלל המשכורת,
בגלל התנאים, בגלל שזה נוח, בגלל שזה מתאים כרגע.
אולי אחר כך נרדוף אחרי החלומות שלנו, אולי מחר נעשה את מה
שאנחנו באמת רוצים, אולי אף פעם לא נגיע לאן שרצינו להגיע
בחיים. ואז נשב בבית שלנו (דו קומתי בפרברים, שתי דקות נסיעה
מכל המקומות שאתה לא באמת רוצה להגיע אליהם), נרים רגליים על
הספה, נוריד רגליים מהספה, נקום, נסתובב קצת בחדר ונבין, לאן
לעזאזל נעלמו החיים שלנו?! מה קרה למי שרצינו להיות?

מי שרציתם להיות עדיין כאן, מה שאתם רוצים לעשות עדיין אפשרי
ואם זה נראה לא אפשרי, זה רק בגלל שאתם ממש חייבים לעשות את
זה. ג.יפית הייתה אומרת "בלי רשימת קניות אל תצאו לסופרמרקט של
החיים". אז אני אומר, זין על הסופרמרקט, אל תקנו, אל תרכשו, אל
תתחייבו לתוכניות לשלוש שנים ואל תעטפו את הכאב שלכם במוצרים
חומריים. ואם אנחנו כבר בנושא, אל תתנהגו כאילו אתם לא מוצר
משומש ופגום, ולכן, אל תפסלו את מי שנראה לכם פגום. כולנו קצת
פגומים, אז מה?