אמרו לי שלכתוב על המציאות זה לא מוסרי, ואני לא הבנתי. זאת
המציאות שלי, לא? ואם אנחנו חיים על רגל אחת, ואני כותב על שתי
רגליים, אז זה בסדר?
כבר כמה פעמים בחיים שלי מצאתי את עצמי שוקע אל תוך המציאות
האישית שלי, אל תוך מה שאמיתי בשבילי, ואף אחד, אפילו לא רותי,
יכול היה לשכנע אותי שאני טועה. ואני כל כך רציתי להאמין,
לדעת, לחשוב, רציתי להרגיש, להיות שם, באמת שלי, כדי שהיא
אולי, סוף סוף, תהפוך למציאות, כדי שגם הזווית שלי תחשב למשהו.
אבל, כרגיל, אף אחד לא הקשיב לי. לפעמים, אפילו לא אני. זה קצת
אבסורדי, אבל כמה אתה יכול להלחם בכולם? יש המון זוויות לכל
סיטואציה, זה מה שאמא תמיד הייתה אומרת, אבל איכשהו, הזווית
שלי אף פעם לא הייתה קיימת. איכשהו, איפשהו, מתישהו, הזווית
שלי נפלה.
מישהו אמר לי שלא כדאי לי להסתבך איתה. שזה לא שווה את זה,
שהיא כבר הייתה עם כולם והיא רק תעשה ממני צחוק. זה לא שחשבתי
שיש לו כוונה רעה, פשוט לא רציתי להקשיב לזה. את אותו הערב,
הוא סיים עם פנס בעין שעיטר אותו לשבועיים הבאים. רק אחרי חצי
שנה גיליתי, שלפעמים, האמת הגסה היא גם האמת המרה. אז הלכתי
משם. נעלמתי. רציתי להפוך את זה, לשנות את זה, קויוותי שאם אני
אתאמץ מספיק אני עוד אצליח להפוך את זה לעוד אחד מאותם הדברים
האלה שמתים עם המקום, עם הזמן, עם התקופה. שנקברים בעבר.
כבר באותו שלב הרגשתי שהגעתי לסף יכולת הספיגה שלי ורק רציתי
להיות במקום שבו זה רק אני, שבו לא ייקחו לי אותי, לא יצליחו.