אני לא חושב שאי פעם ראיתי כל כך הרבה גוונים של אפור. פתאום,
באמצע היום, סתם ככה בלי סיבה, כל השמיים התמלאו עננים אפורים,
והתחילה רוח כזאת מהסוג שאמא תמיד אומרת שהיא מקפיאה לה את
העצמות. היינו במארב באותו הלילה, עשרה נערים בני 18 ומפקד בן
20, עם אפודים מלאים ונשק, יושבים בחושך, מהשעה שש בערב,
ומחכים שמשהו יקרה. כבר התחיל להיות חושך. אפילו עוזי, המפקד,
לא ציפה שפתאום יהיה קר כל כך. לא היינו מוכנים לתנאי שטח
כאלה.כשהתארגנו למשימה דווקא היה מזג אוויר יפה, ונצמדנו אחד
לשני כדי להתחמם. מיכאל אמר שבסוף יבטלו הכל ואנחנו יושבים כאן
סתם, ואני חיכיתי לתשובה של עוזי,שאף פעם לא הרשה לנו לדבר ככה
במשימות, אבל התשובה לא הגיעה. עוזי נשאר בצד ועישן את הסיגריה
שלו, בפינה של הבניין, שלא יזהו את הניצוץ. ליתר ביטחון הוא גם
הסתיר אותו עם היד. עוזי תמיד עישן, גם במארבים, למרות שהיה
אסור, והידיים שלו היו מכוסות בצלקות מהסיגריות.
פתאום עוזי קפץ, בשקט, במקום, כיבה את הסיגריה שלו במיומנות
שהוא רכש אחרי עשרות מארבים, בתור חייל ובתור מפקד, דחס את
הבדל לאפוד, ואמר בשקט שזזים. הסימן הגיע. התקדמנו בשקט, אחד
אחרי השני, ואז התחילו היריות, משום מקום ומכל כיוון. זאת
הייתה הפעם הראשונה שגילו מארב שישבתי בו. הפעם הראשונה של
כולנו, חוץ מעוזי. פעלנו כמו באימונים, כמו רובוטים, בלי לחשוב
הרבה. לא להסיט קנה, ליישר שורות, לנוע בטור עורפי בהתקדמות,
לעמוד מימין לשלמה, משמאל לדניאל, ואז שמעתי את החבטה. צליל
עמום כזה, בתוך כל הרעש של הקרב. של ההיתקלות. זכרתי את מה
שעוזי תמיד אמר, שלא משנה מה, לא מסיטים את המבט מכיוון הקרב,
ובדיעבד הבנתי שיכול להיות שהפקודה הזאת היא זו שחיסלה אותו
בסוף.
אחרי שנטרלנו את האויב, כמו שלימדו אותנו באימונים, רמי קיבל
קריאה בקשר שכוח החילוץ הגיע לנקודת המארב ופקודה להגיע במידיי
למבנה 1. כשהתאספנו למקום, מצאנו את עוזי שוכב שם, על רצפת
המבנה, שותת דם, הנשק לצידו, וסיגריה דולקת עדיין עומדת בזווית
הפה שלו. פינינו אותו בעזרת כוח החילוץ למסוק הפינוי, שם קבע
הרופא המלווה למבצע את שעת המוות.
כמה דקות אחר כך, ישבנו כולנו, בשטח, לסיגריה.