בצמצום אישונים היא נשענת על הספה הישנה שמצאנו מתחת לבית
הקודם שלי ועושה כאילו היא חושבת. אני יודע - היא לא חושבת.
היא אוהבת להראות מהורהרת, ובתוכה אולי חושבת על גלידה או ים
או צבים שמתחפרים בחול חם. 16 אביבים מלאו לדניאלה ואני מכיר
אותה בקושי שש-עשרית מהחיים שלה. לפעמים כשהגבות שלה מכווצות
ככה בא לי להגיד אני אוהב אותך אבל מפחד, רק משאיר את הפה שלי
עגול כזכר להברה ב"אוהב". היא מכווצת את הגבות, אני מעגל את
הפה, וככה אנחנו רוקדים עם הפנים ובלי לדבר.
אני מתיישב ליד הפסנתר כי אני רוצה להרשים. יודע שהיא לא
מתרשמת, אבל מנסה להרשים בכל זאת. אני שואל אותה מה לנגן והיא
מושכת בכתפה, "משבא-לך". אני מסב אל הקלידים ומנגן לה את
דניאלה של שלומי שבן, רואה את אוזניה מתחדדות למשמע שמה.
כשהשיר נגמר היא כועסת בכאילו (בגלל המילים) אבל גם מצטחקת
(בגלל שאין דבר שהיא יותר אוהבת בעולם מאשר אותה עצמה).  היא
מתיישבת לידי על השרפרף הקטן והמרופד ומתחילה להקיש על
הקלידים. קקופוניה כזו לא שמעתי זמן רב, ועם זאת אני נהנה
מהצרימה, מהחבטות שלה על השחורים והלבנים ועל הלב שלי. הגבות
שלה שוב מכווצות, הכתפייה של הגופיה נוזלת ממנה ואור קלוש של
מנורת לילה מאיר על פניה המשתנות עם כל צליל. היא מהמהמת שיר
שאני מכיר רק בתת התודעה, וכשמסיימת להתעלל באוזניי העלובות
מתרוממת מהשרפרף, כולה אומרת הוד ונצחון משל התגלגלה ממנה כעת
יצירה של שופן. משעמם לדניאלה אז אנחנו שוכבים, היא עושה
תנועות של אישה שראתה בטלויזיה אבל בסוף יש מתחתיי ילדה בת 16.
אני מנסה להיות רך אבל היא לוקחת אותי אליה בתוקפנות, מצווה
עליי לראות בה מה שהיא לא. אני גומר ודניאלה בוכה, אומרת שקצת
כואב ושאני חרא ומה עשיתי לה. הגו הקטן שלה מופנה אליי, רועד,
אני רוצה להתנצל אבל שותק. דניאלה לא רוצה שיאהבו אותה, ככה
היא אומרת בארשת חשיבות עצמית. כל הגברים אפסים, היא משוויצה
בהנאה גלויה, ואני חושב שהיא ילדה מטומטמת ושבא לי ללקק לה את
כל הפנים. היא מספרת על ההוא ששולח לה פתקים משובצים בשיעור
מתמטיקה, ואיך היא קורעת אותם ונותנת לו מבט מעליב. היא מדגימה
את המבט המעליב אבל מסמיקה, אני צוחק אבל רוצה לסרס את כל
הילדים האלה עם ההורמונים שלהם. דניאלה מדברת ומדברת ומדברת
והאור מתחיל לעלות ואני כבר עייף ועוד שעה יש לה שיעור
הסטוריה. העיניים שלי נעצמות בלאות והיא משתתקת ומצטנפת על
הספה. אני חצי ישן והיא חצי מלטפת, אני שומע את הטלפון שלה
מצלצל ואת אמא שלה מהצד השני, נוזפת ותוהה איפה הילדה שלה
מסתובבת. היא ממלמלת משהו על חברים ומנתקת. דניאלה קופצת מהספה
כי כבר מאוחר, אוספת את הילקוט שלה ומנשקת אותי על המצח, כאילו
אני הילד בכל בסיפור. אני פותח את העיניים לכדי סדק ורואה אותה
סוגרת חרש את הדלת. אני מעגל אחריה את הפה בשתיקה.