אני ניזון ממה שאנשים אחרים רואים בי, ממה שהם חשים כלפי, אך
עם זאת אני  ישות נפרדת בתוך עצמי. כמו אי בתוך ים. אני לפחות
שני אנשים שונים - אמוציונאלי ורציונאלי. שניהם לכודים בי
ונלחמים ללא הרף, ובעת המלחמה העולם הופך לטשטוש אחד גדול. אני
חש כאדם שאיבד את משקפיו, אך לא טרח למצוא אותם מעולם.
 
ורק השירים מפעם נוגעים בי חרש. כמוה. כמו שהיא נגעה. כמו שאף
אחת אחרת לא נגעה מאז.כמו ערבים על מדשאות קיבוץ עם ריח טרי
באוויר. כמו התהייה הנצחית - מה היא עושה באותו הזמן?
אני צף ואני עף ומסרב לנחות וכל נחיתה מאכזבת אותי כל פעם
מחדש, כמו ילד שהתפוצץ לו הבלון. לו רק יכולתי לשהות יותר זמן
באוויר.
 
אך מצערת אותי המחשבה עליה. אני מתהלך ברחוב ורגלי נושקות
בכבדות לרצפה ואינני יכול לשכוח, אך עם זאת טעם הזיכרון תפל כל
כך, כמו התחושה בבוקר שלמחרת שתייה אלכוהול זול במיוחד.
הבדידות חורצת בי סדקים, מפלחת את שיניה בעורי, בבשרי. קיץ נשק
לסתיו סתיו מחליף את עביו בעבי חורף והשעון, כמו הזמן, נדמה
שזז באמת שעה אחורה לעיתים.


מצערת אותי המחשבה שמצערת אותי המחשבה עליה. הצער שלי שונה
מעצב. הוא מינורי יותר אך מכוון יותר. הוא לא תמידי אלא מגיע
כמו מיגרנה, בהתקפים. הוא דומה לאושר כל כך, כמו הדמיון בין
אהבה ובין שנאה. ועם כל אילו אני אדם מאושר. אני חווה אושר
מאוד שונה שכן הוא מכיל בתוכו עצב טהור כל כך, עצב שמאזן את
האושר ושומר עליו מכל משמר פן יתפוגג.
                         
                                     

 
אני כותב כי אני חש דברים מופלאים. אני יודע שאם אני אמות מחר
העולם ימשיך בלעדי כמו מכונית שמחליפים לה גלגל והיא ממשיכה
בנסיעה. אנחנו רק גלגלים של מכונית ותו לא. רובנו לפחות.
מפליאה אותי המחשבה שהרבה אנשים חשים דברים מופלאים אך הם לא
זוכים להכרה או מוניטין, מלבד אולי אילו שעשו מעשה מטורף
ונכנסו למהדורת החדשות.

אם כך אני כלום. אני לא ממש קיים. אני ענף דקיק בסך הכל, בתוך
יער. אפילו לא על עץ. אני רוצה לחוש את מה שאחרים חשים. אני
רוצה את העולם דרך העיניים של נהג האוטובוס. של הירקן. של
הקבצן בקרן הרחוב. אני רוצה להיות לשעתיים האדם העשיר
בלימוזינה, או אישה.  ילד בן חמש או אסיר עולם או אפילו הנידון
למוות. אלוהים, אני משתוקק לדעת את הדברים המופלאים שחושבים כל
אילו ואחר כך לכתוב אותם. אני לא מחפש לעצמי הכרה או כוח, רק
שיידעו, אחרי שאני אמות, שהייתי אחד שחש דברים מופלאים.
כמו את השלכת. כמו שעת הדמדומים, כמון אבן שנזרקת לתוך שלולית.
כמו שורות יפות בשיר עצוב עד כאב.
 
                                 

סיגלתי לעצמי יכולת אשר בעזרתה אני בוכה ללא דמעות או קול. אחר
כך אני מתרגם את הכאב שלי למילים, וכאן כבר מתעוררת בעיה
מסוימת שכן הכתיבה פרושה הנצחה והנצחה של כאב לא נותנת לו
להתמוגג. למזלי סיגלתי לעצמי עוד תכונה אחת - להיות מאושר, אך
עם נגיעה כלשהי בעצב. נגיעה שמאזנת ומבליטה את היופי והטוב על
פני כל היתר, אך עם זאת מודעת לקיום כל היתר (כמה קשה לי
להגדיר את זה במילים...). ההנצחה הינה פועל יוצא של  הכתיבה
ופרושה שחרור מן המועקה שלי. המועקה מתורגמת למילים ועיון
עתידי במה שכתבתי יזכיר לי את העצב, אך רק על מנת לבאר לי את
הסיבות לכך שאני מאושר. לבסוף זהו בסך הכל תהליך מכאני כלשהו.
נכנס חומר אחד ויוצא אחר. בדומה לייצור מוצר כלשהו, אני מייצר
מילים.
 
   
                               

 
מה נותר לנו אחרי הכל מלבד האהבה? האהבה לבעלי החיים, לאנשים
אחרים, לאישה. האהבה מנגנת מנגינה בלתי פוסקת, נעימה לאוזן,
מהותית. היא מכילה בתוכה את ההוויה של העולם והעולם מכיל בתוכו
את הווייתה...../ /   (עוזי וייל)
 
התבוננתי הבוקר בעץ. הוא עמד בפינת רחוב, בין מספר עצים מסוג
אחר. הוא היה יפה בצורה לא מוגדרת. הוא היה יפה כשם שתינוק הוא
יפה וכשם שזריחה היא יפה מעצם היותם.
חלקו העליון של העץ היה ריק מעלים וענפיו הזדקרו בגאווה
שמזכירה אדם זקן עטור אותות מלחמה. מחציתו התחתונה הייתה מלאה
בעלים זהובים, עומדים וממתינים לבואה של השלכת, לתורם לחלוף מן
העולם כחלק ממחזוריות נצחית. לבסוף, על הקרקע, נפרש שטיח של
עלים מתים. עלים שחוו את השלכת ותמו.דממו. המראה ריגש אותי
ורציתי להקפיא את הרגע, לשלוט בו, לאכסן אותו איפשהו ולחיות
אותו שוב בעתיד מתי שאחפוץ, אך אינני יכול. המחשבה על כך מצערת
מעט שכן הרגע חלף ולא ישוב.  אבל כל זה הוא הפירוש האידיאלי
לאהבה. האהבה הבליטה את העץ על פני נוף עירוני אפור, האהבה
הביאה אותו למודעות שלי ולבסוף הנציחה אותן בזיכרון שלי וכעת
במילים. מילים שיום אחד אני אקרא.
 
אם כך יש לי את הכוח לשלוט ברגע, אם כי בצורה מינורית. עקיפה.

אני חי.

 
   

המוות
                         
אדם בא ואדם הולך. מגיח לעולם בקול תרועה וחולף מהעולם  בלא
קול. הדממה שאחריו נותרת עומדת באוויר, חסרת כל צורה. אם הוא
היה צעיר במותו היא תישאר שם שנים ותחצוב צלקות בסלעי הזמן. אם
הוא היה זקן דיו היא תחלוף אחרי מספר חודשים ותותיר אחריה
זיכרונות דהויים בלבד. אך לא ניתן להתרגל לזה (כוונתי היא
למוות). שלא כמו הלידה  - שניתן להתכונן אליה ולחזות את היום
בו היא תתרחש, וכבר ניתן לדעת את מין הילוד ולהכין לו מיטה
ובגדים מראש -  המוות הוא מפתיע. גם אם היה האדם חולה לא  ניתן
להתכונן ליום שבו הוא יעלם מן העולם בצורה שלמה. תמיד יגיע
בכי, כאב וחוסר הבנה ואפילו חוסר השלמה עם דבר כל כך טבעי כמו
מוות.
אני כותב את כל זה מפני שבשבוע האחרון נתקלתי בו במישרין,
במוות. הוא צעק לעברי בדומיה פעמיים. וכל פעם זה נגע בי עמוק
כל כך כמו שהרבה שנים לא נגע, וכל פעם לחלח את עיני ושירש את
מהות הקיום שלי בעיני עצמי. וכל פעם מצאתי את עצמי עומד מול
קבר, ריק מכל דבר ורק שואל שאלות שאין עליהן תשובה. ואחר כך בא
וכותב את זה.    
 
                               

אני עצוב ומאושר כאחד. ואני תוהה על משמעות הדברים הקטנים אך
חולם לקחת את עצמי וללכת מפה. להיעלם. להיות אבק ברוח ולא
הניסיון התמידי להיות הרוח עצמה. אני כלום. אני ריק מכל. אני
רק אחד קטן כל כך שאם הוא ימות העולם לא יעצור אפילו ליום אחד.
אפילו לא לשעה. אפילו לא לשיר ברדיו. אפילו לא לרגע קל.
 
 
                               
"יש, בשעת הדמדומים, מספר מועט של דקות נדירות בהן כל העצמים
נצבעים בגוון הכתמתם של שקיעת השמש. המבנים  האפורים רמי המעלה
מקבלים רוך מסוים, העצים הדוממים מקבלים האנשה עדינה . זוהי
שעה של קבלה ושל סלחנות, בה העולם לוחש לך שכבר לא ממש משנה מה
קרה היום כי מחר יש יום חדש שבו הכל יכול להיות. לצערי רוב בני
האדם לא מנצלים את השעה הזו. כמה מוזר לי שהעצמים הדוממים
מקבלים את הליטוף האחרון של השמש( כאילו הוא באמת האחרון
להיות) בשקיקה. בעלי חיים בשדות נושאים מבטם לכיוון מערב, רועי
צאן מכוונים את נעימת חליליהם. שדות החיטה  ומישורי השלג באשר
הם נצבעים בגווני התשוקה האדמונית ובחלונות גורדי השחקים משתקף
המחזה האלמותי הזה. רק בני האדם ממשיכים בשלהם, חיים בעיניים
עצומות, וכל שנותר לשמש,בדמיה האחרונים, הוא ללטף עפעפיים
סגורים".
                          (פרננדו פסואה)


ועם כל אילו אני אדם מאושר. אני חווה אושר מאוד שונה שכן הוא
מכיל בתוכו עצב טהור כל כך, עצב שמאזן את האושר ושומר עליו מכל
משמר. פן יתפוגג.