אני נוסע אל גבול נשיותך. במעלה ובמורד הבטן החלקה אני מסמן
טריטוריה, לוחך בלשוני. שדייך הם שירה, הרגליים נפרשות כאדוות
על פני המים החשוכים, אני נושך את הבשר הלבן. בתוך מכלול של
מנגינה ללא מילים, בתוך הקצב הפרוע של הממבו המבעבע, בתוך הפה
הפעור חורצת הלשון. ענן ורוד של  אהבה ומנגו ומגוון פירות יער
מתוקים, עסיס ניגר אל תוך גרוני. אני בולע אותך עד תום, טועם
אותך עד קצה המוות. את לוחשת לי לחישות מתפוצצות: "אני אוהבת
אותך".
הכל שקט בתוך חדרינו המסוגר מן העולם, הוילונות עולים ויורדים
לצלילי הרוח והאור השקוף מאיר את הערווה המתקרזלת, עוטפת את
פני ואת הווייתי, חודרת אל חיי. באותו הרגע אני שוכח את עצמי,
נותן לך לחדור אל תוכי במהירות מסחררת, מאבד שליטה ומתעלף,
קופץ אל התהום. מתוך העומק המתקתק אני מביט מעלה, עיניי
משייטות על פני השדיים העולים ויורדים, פטמות של דובדבנים על
שתי עוגות קצפת, פנייך זרוקות לאחור ואת מחייכת או זועקת.
שכנים רבים יש לנו ועוד יהיו, ולעולם לא יידעו מהו פשר הזעקות.
אלו אינן זעקות זימה וחסד, אינן כחולות או לבנות. אינן באות
כתחליף למשהו שהיה ואיננו, או מקפצות אל תוך שעה פנויה ביום
יומינו. העולם מת סביב וכאילו לא היה, מעולם לא היה, ורק את
נמצאת שם, ואני הלוגם מכוס יינך. אחר כך את מחזיקה את שרביט
הקסמים ומבצעת בעזרתו כשפים מעולם אחר. כמו דייויד קופרפילד,
הנעלם מן הקופסא, את מוציאה אותי להורג שוב ושוב, ואני קם
לתחיה בזעקה מחרישת אזניים. משאיות וטרקטורים רצים, גמלים
שועטים במדבר, שטפון אץ על פני החול היבש של מדבר יהודה בחודש
מרץ, מרטיב את האבנים ושוטף את אוהלי הבדואים ללא מקום מסתור.

הוילונות רוחשים חרש, לוחשים לי את אהבתך, מתנועעים אנה ואנה
מן החלון הפתוח, המאוורר מחזיר לי חיוך. אני חובק את הכרית ואת
חובקת את הזין שלי, כאילו לא היה לך אחר. אני פלא, את אומרת,
ולא  יודעת פלא מהו. השעות נמוגות אל תוך הסדינים והיום מתקצר
פלאים, אך כאילו מתארך ונמשך לנצח, כרשת דייגים אינסופית המעלה
דגים מן המים, באלפים, במאות, ללא סוף  וללא התחלה, היום הזה
נמשך לנו חצי שנה.
ואמנם חצי שנה, אך כאילו לא עבר רגע, ועוד יש לפנינו את כל
העולם לחוות ולחיות ולהריח, וכאילו שהזמן הוא אינסופי ובלתי
נגמר, אנו לוגמים אותו עד אין קץ. הפתח התחתון שלך קורא לי
לחזור ואינני מסוגל להפסיק, כמו ההומלס המכור לפיתויי השעה,
אני חולם עליו בהקיץ ומקיץ אל תוכו. רק שם אני חי. בעולם המוות
הדומם ההוא, רק שם אני יודע. ובכל השאר אני מקיץ ואובד והולך
אנה ואנה ומפה ולשם ואל תוך חלום ובתוך הזיה, וכמו דף ריק וכמו
ילד שעוד לא  נולד, וכמו זקן שכבר שכח וכמו נערה בתולה שעוד לא
טעמה זקפה. רק שם אני חי. אני חי שם לנצח, ולנצח אחיה שם.
במקום שבו ברבוניות מקיפות אותי אין לי מה לחפש עוד, מצאתי את
אגם הקסמים שלי, היכן שהוילונות מנופפים לי לשלום מבין קפלי
בטנך, היכן שצחוקך גובר על פעמוני הרוח, היכן שאנחותייך קורעות
את היקום, שידייך אוחזות במזרון ומאיימות לקרוע אותו לגזרים,
כששינייך נושכות את הכרית, כשציפורנייך אוחזות בכתפיי ומשאירות
סימנים מדממים, כשרגלייך נוגעות בתקרה ומדגדגות בבטנו של
אלוהים. שם אני חי. ואף אחד לעולם לא יידע איך זה מרגיש.