בשיעורי הלשון בבית הספר
למדנו את זמן עבר וזמן הווה.
פחות דיברנו על העתיד
והתעלמנו כמעט כליל מן הציווי,
אם כי לרוב הוא הזמן השולט בחיינו.

וגוף ראשון יחיד - אני.
וגוף שלישי רבים - הם.
וזכר ונקבה. הפרדות על הפרדות.
והמורה ללשון שכחה ללמד,
או אולי לא הכירה,
את הגוף החשוב מכל:
גוף יחיד רבים.

כי רק בגוף הזה, רק שם יש תקווה
לעבר, ולהווה, ולעתיד ללא צווי.
תקווה לאנשים שהם יחיד,
אבל לא לבד, לא נפרד,
לעתיד בו לכל אחד - מקום,
ולכל אחד - סביבה.

כי לא בשעורי הלשון
ולא בבתי הספר
נלמדת העברית החשובה הזו.
רק במפעלים, בבתי הקפה,
בשווקים ובאולמות השמחה.
רק מהחיים עצמם
ניתן ללמוד לדבר
בגוף יחיד רבים.