בקיפולי נייר מצאתי את עצמי
בתוך פרח מקופל, סירת נייר
נושם חמצן נקי מלא נוזלים
ממלא פי מים

לא היה לנו זמן לאהוב את החיים כמו שהתכוונו
היינו עסוקים בהידרדרות הגוף והנפש
לקחנו את עצמנו לבתי-הקברות
ביקשנו שיכסו בהרבה אדמה
הפרחים הנבולים הרימו ראש
של כאב ודם, של שמחת ייאוש
והכאב המקופל הלך לישון
כמו כל לילה, כמו כל יום

אבל כשהשמש זורחת אני משתיק קולות
זרמים תת-אנושיים נושכים בי
אני מבצע חיתוך גס בנפש, אני מדמם
רק השמש רואה אותי כל בוקר נופל על חרבי

יד אל יד, חרב אל חרב
צחצוח חרבות סימפוניית מתכות
אני קובר את עצמי באת
אני שולף את העצמות
והרקיע מואר באור שמש חיוור
שמש מדמדמת חרש מבין ההרים

הם לא לקחו את הלב, הם לקחו אותי
ביציע מושבים מתחתי את איבריי אל שמש קפואה

הכול מתקפל שוב כמו סירת נייר
כמו פרח שבור.

כשאתה מפריע לקצב של הצליל
בכינורות נמרחים על התקרה
אני מגיש לעצמי כוס קפה, מדליק סיגריה
מוטל על לשון בטון מפוארת

הים שחור מכה בסלעים כתומים
נוודים שאיבדו דרכם צועדים בין המצוקים
כולם שרים שירים רועדים וקשים
אני מקשיב ומרותק למסך

אם אני קורבן לגחמות הטבע
לגחמות ראשי המיטלטל
פורש עננים ושמיים בתוך החדר שלי
הם עדיין לא לקחו את הקינה הקטנה הענווה

סיגריה בלילה מוצף מים
אני אובד עצות בתוך העיר הרטובה
מוסיקה שקטה מתנגנת מרדיו חורק
וזה אני, מוטל על לשון בטון מתפוררת
מלקט את הווייתי לתוכי שוב ובחזרה
ניצוץ של אור בעולם כזה משוגע
אני נווד בנשמתי, בלי בית לנפשי.