למה כל מחשבה שלי מהולה בך?
המלח של הים, הגב שמתעקם והחום של השמש שצורם,
זה מה שקורה שטומנים את הראש בחול.
אני מרגישה אופטימית. וטיפשה.

למה כל הזיה שלי רדופה בך?
האם את מתענגת עליה? והיא עלייך?
כמה עוד תוכלי למשוך שקרים?
כמה עוד תוכלי לכתוב בסתר מכתבים?
אני מרגישה אופטימית. ודפוקה.

למה כל חלום שלי מצית בי אותך?
היום מתערבב לי עם הלילה.
אומרת לי שאת אוהבת אותי אבל לא יכולה לגעת בי,
תמשיכי לנשק אותי ולדמיין אותה.
אוי כמה שזה כואב
אני מרגישה אופטימית. ושבורה.

למה כל רצון שלי מושך להיות שלך?
איך אני נובלת מבפנים? ולמה?
אני צמאה אליך. אבל את,
מרטיבה בדמעות מישהי אחרת.
מרגישה אופטימית. ומושפלת.

למה כל מבט שלי בורח ורוצה אליך?
איך כל תנועה של חיי האהבה והמניות שלך
משייפת לי עוד פרוסה מהלב והשפיות?
איך את פולשת לי לתוך ההכרה?
איך אני עוד מרגישה בכלל? אופטימית.

איך אני כבר לא כלכך אופטימית?
אני מרגישה בעיקר טיפשה.