בשניותיו האחרונות כבר לא שמע הילד היהודי דבר. בעת שלחץ על
הדק מכונת הירייה לא נשמע קול, עור התוף שבאוזניו פקע והוא לא
שמע את צרחותיו המבוהלות וגם לא את שאגות המנצחות של טאקדוס,
הילד הגרמני שעמד מולו וצפה בו נורה למוות.
דלת התא היתה פתוחה לרווחה, ומבחוץ לקרון נשמעו קולות שאון
והמולה חסרי פשר. הילד היהודי, כך כונה בפי חבריו לתא, אף על
פי שהיו גם הם יהודים, כיוון שראו בו איזה ניצוץ נדיר של
גבורה. בעת הובלו בקרון הצר למחנות ההשמדה, כשפניהם שפלות
ועיניהם כבות ניעור בם חוט דק של סקרנות בעת צפו בילד חסר
המנוח סורק את סביבתו בחושי חית בר שנלכדה. אם היה מספיק לגדול
היו לוודאי שומעים את שמו בסיפורי הגבורה של מארגני ההתנגדות
בגטאות. אך יתום היה ושמו נשכח ממנו.
האור נכנס פנימה לתא, הילד היהודי לא הסתנוור ונסוג, אלא
התעורר מתוך רוח לחימה. הצפיפות בתא הוקלה בעת החלו האנשים
מוצאים החוצה, ולראשונה מזה ימים נשם לרווחה, ממלא ראותיו
באוויר שלגי. תחילה היו אלו ברגים וחפצים חדים שמצא בארגזים.
הוא אחז חופן בידיו והשליכם לעבר הגרמנים שעלו כדי להוציאו
מהתא. הוא פצע והרג מהם, והנה אחז בידו מכונת ירייה. ליבו הלם
בעוד הגרמנים מוסיפים לבוא ולקדם את קליעיו. הוא ירה, פגע
והותיר בכניסת תאו מערום גופות דל. כדורי הנחושת שרקו סביב
וצלקו את אוזניו עד חרשו כליל. הוא ירה ולא שמע. לא שמע ולא
ידע אם יורה הוא, או שמא כלו והמחסנית כבר ריקה. הם עלו עליו
במספריהם והקיפוהו חסרי זהירות וכבוד מכל עבר. קצין גרמני
מלווה בבנו הופיעו לנגדו כמו שחר המוות הבא לקחתו. בידיים
יציבות אחז הקצין בנשקו וירה. צהלותיו של טאקדוס המנצח הידהדו
בתא הברברי. הוא ניצח. הוא הרג את הילד היהודי המתנגד מקרון
הרכבת מס 72 מכיוון ורשה לאושביץ. הוא לא ידע נצחון מימיו
ונצחון זה היה שלו שכן עמד בבטחה מאחורי אביו.  היתה זו גבורתו
היחידה.
בעת צנח חסר חיים אל רצפת הקרון הקרה והכבדה, גם לא ראה שכן
קליעים רבים מילאו את בטנו וחזהו והדם פסק מלהגיע לליבו, ואולי
היתה זאת לטובה. היו אלו זכרונותיו מחייו הקצרים שליוו אותו
מעלה בעת נדם.