"ג'יין", הוא קורא לי בקול המתוק עד מוות שלו, "הביאי לי את
פנקס הרישומים, תה חם ושלוש קוביות סוכר". אני נענית לבקשה.
"הניחי אותם באופן מסודר בקצה השולחן וגשי אליי". בשמלה שזורת
פרחים בצבע צהוב חיוור וסרט כחול דקיק הקשור לשיערי השחור אני
מתנועעת ברוגע כמעט מיוחד, בסיבוב מהיר בחדר העבודה אל הכסא של
אהובי. הוא נושק לי קלות על המצח, מביט בחיוך חצי סתמי, חצי
מאוהב עד כלות הנשמה, ופונה בחזרה למעשיו. אני יוצאת מן החדר
על קצות האצבעות, מחזיקה בתוכי את הנשימה שנעתקה מפי, ואת
מילות השאלה חסרות המענה. אני פונה לאינספור דברים אחרים
המעסיקים אותי לשארית היום, עד רדת החשיכה.
ברגע הדממה שהשתררה בחוץ, ועד השקט הנפשי שהשתלט עליי, אני
פונה אל חדר העבודה. אני אוחזת בכף ידו של אהובי ורק רגע קט
לפני שהוא מספיק לומר לי את מילות האהבה הקסומות אני מורה לו
על שקט מופתי. הוא מבולבל, ואני מנצלת את השניות הללו כדי
למחוק ולתקן, לשאול ולענות, גם אם רק לעצמי, ללא קול. מבטי
נישא אל שמי הלילה מעבר לחלון, אל מליוני הכוכבים הרחוקים ממני
מרחק שנות אור, אל התהיות והפנטזיות הכמעט בלתי אפשריות.
"ג'יין", אני שומעת את אהובי ממלמל, "התקרבי". אני לא זזה.
אני מרגישה את נשימתו לידי, את הלב פועם בסטקטו אחיד ואת היד
המלטפת ברוך. הוא פורם את הסרט האוחז בשיערי ומעביר אותו
מעליי, תוך נגיעות כמעט בלתי מורגשות בכל פיסת גוף בי שאיננה
עטופה בבד. אני עוצמת עיניים ונותנת לתחושת הרוגע להשתלט עליי.
הוא מסובב אותי אליו כך שכעת פנינו קרובות, והמרחק ביננו הנו
רק מילמטרים ספורים. אני מספיקה לנשום רק פעם אחת לפני שהוא
מצמיד אותי אליו ומוריד לאט את כתפיות שמלת הפרחים שלי.
"ג'יין", הוא אומר לי פעם נוספת, עכשיו קרוב אליי יותר מתמיד,
"הישארי איתי הלילה". קולו מתנדנד כמי שבולע את מילותיו, ורק
אני מצליחה להבין שזו לא בקשה נוספת. מילותיו נאמרות בסימן
שאלה, פתוחות לבחירתי. "ג'יין, בבקשה." הוא אומר לי בין נשיקה
לנשיקה, בקול תחינה, קול מתוק עד מוות.
החושך מסתיר אותי ודמעות ממלאות במהרה את עיניי. אני לא יכולה
שלא לחשוב שאתמול הוא לא היה כאן כלל, ומחר הוא יהיה של אחרת,
אבל הלילה הזה שייך רק לשנינו. אני נושקת לו בעדינות, מבהירה
שאינני בורחת לשום מקום, לא היום לפחות, לא הלילה.
ומעבר לתחושת הקור המנכרת בי, לספקות המתחוללים וצועקים בלי
הרף בתוכי, אני מתמסרת לתחושת העונג שבזרועותיו החמות. אני
שייכת לו בכל דרך אפשרית שרק עולה במוחי, וגם אם מחר יעלם מחיי
לנצח, יתפוגג כלא היה מעולם, אזכור שרק הלילה הרשיתי לעצמי
להיכנע לו, להישבר אל תוך חלום חסר בסיס ורומנטיקה שיכולה לאחד
רק לבבות השייכים זה לזה. "ג'יין", הוא לוחש לי תוך נשיקות
רופפות על כל כולי, "אני אוהב אותך ג'יין, אני מאוהב בך." מלטף
מבין הסדינים באפלה המוחלטת, ונכנע לרגשותיו. אני נאנחת בהנאה,
ויודעת שזה כלל לא משנה שאתמול הוא לא היה כאן, ומחר יהיה של
אחרת, אבל הלילה שייך רק לשנינו.
רגע לפני זריחת החמה, אני קמה בשקט מוחלט מן המיטה, ולובשת את
בגדיי. אני קושרת מחדש את הסרט הדקיק לשיערי, ופונה אל הדלת.
רק לצאת מכאן מהר מספיק, רק לברוח לפני שארגיש אותו בורח לי
מבין האצבעות. רגע לפני שאור הבוקר יפציע ויכנס דרך חלון חדר
העבודה, אני נעלמת. ועם זאת, יכולתי כמעט להישבע ששמעתי את
אהובי ממלמל מתוך שינה, חלום עמוק על רומנטיקה, "ג'יין, אל
תלכי..." |