הפעם הראשונה בה הופיעו, הייתה בפעם הראשונה בה חשתי רגש מהו.
ההשכמה המוקדמת לבית הספר מאז ומעולם הייתה מנת חלקי, וכך היה
גם באותו הבוקר. עם קומי הבחנתי במעט דם על הכרית, מחזה אשר גם
לו הייתי רגיל בתקופה זו. שוב נפלה שן. הודעתי לאבי בחגיגיות
על נפילת השן והוא הביט בי וחייך. מעבר חציה הוא אמר. לכל אורך
פי גדלו השיניים לסירוגין, מה שזיכה אותי בכינוי זה. כל כך
התלהב אבי מהמחזה שהודיע לי קבל אם ואחים שלעת ערב, לכשישוב
מהעבודה, יצלם את המחזה. הוא גם דאג לציין את הייחודיות במבנה
שיניי השונה מרוב הילדים אשר להם בדרך כלל בשלב זה, השיניים
נופלות בחוסר תיאום ויוצרות חלל ריק על חניכיים יתומות.

כל אותו היום היה חיוך נסוך על פניי. הציפייה לקראת הערב בה
אזכה לצילום רשמי כמעבר החציה המופלא שימחה אותי מאוד. כבכל
יום, גם ביום זה, בארבע אחר הצהריים, נפגשתי עם חמי לשחק
כדורגל בגינה. חמי תמיד רצה לשחק עם כולם ואילו אני העדפתי את
אימון הבעיטות לשער אשר יהפכו אותי בבוא היום לאדיר שמיר,
שוערה של הפועל כפר סבא, שהיה גם השוער היחיד אשר הכרתי. אותו
היום לא היו עוד ילדים בגינה כך שזכיתי לאימון ארוך. ככל
שהכדורים דרשו ממני לזנק יותר לגובה הם שימחו אותי יותר, אך אם
להודות על האמת, רובם מצאו עצמם בתוך השער המורכב משני עצים
אשר אפילו לא עמדו בקו ישר.
לפתע בעט חמי כדור חד וחזק, שרק בכדי לא להעליבו לא אומר שהיה
זה 'שפיץ', היישר לכיווני. שלחתי ידיי קדימה אך הכדור כבר חדר
בעדם. הספקתי עוד להעיף בו מבט אחרון בטרם פגע היישר בפניי, או
ליתר דיוק, בפי. לא פעם עצרתי כדורים בפניי, ובדרך כלל הגאווה
על עצירת הכדור גברה על כאב המכה, אך הפעם, לאחר שהכדור שינה
מסלולו ונעלם לו, הבנתי את גודל האסון. ירקתי את שתי שיניי אשר
נפלו מעוצמת הפגיעה, וידעתי שאינני עוד מעבר חציה ייחודי, אלא
ילד ככל הילדים עם חלל ריק על חניכיים יתומות. אינני עוד ראוי
לתמונה.
הרגש הראשון הזכור לי במלוא עוצמתו הוא עצב.

כבר בדרך הביתה החלו דמעות זולגות על פניי. כאב המכה כבר מזמן
חלף אך עוד נאחזתי בו כסיבה להמשיך ולבכות. הגעתי למעלית
המוליכה לביתי, אשר שירתה אותי תמיד עד הקומה החמישית בלבד,
ואת הקומה השישית והאחרונה עליתי במדרגות. אין הדבר נובע מכך
שלא היה באפשרותה להעלותי קומה נוספת, אלא בכך שלא היה
באפשרותי לקפוץ טפח נוסף וללחוץ על הכפתור אשר ייקח אותי
לביתי.
בדיוק כשהגיעה המעלית ואני הכנתי עצמי לזנק אל עבר לחצן הקומה
החמישית, נכנס מישהו למעלית. ידעתי שהוא אינו דייר מהבנין שכן
לא ראיתיו עד כה, ולמעשה, גם מאז לא ראיתיו. הוא פתח את דלת
המעלית, חייך, לחץ על כפתור הקומה הששית, והלך. אפילו לא עלה
קומה אחת. עוצמת הרגש נותרה כשהיתה אך אופיו התהפך לחלוטין.
הייתי מאושר ורגוע כפי שמעולם לא הייתי.

זה היה המלאך הראשון שלי.